<h1>יד רמה — ב"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ב"ב י"ג ע"א] תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי ב"ה. הא גוד או אגוד לא, דאם כן אדשמעינן תקנתא בעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דלא פסיקא מילתא ולא מסתלקי בה מהדדי, לישמעינן תקנתא בדינא דגוד או אגוד דפסיקא מילתא ואפשר דמסתלקי בה מהדדי היכא דאגיד ליה עבד לפלגא דעבדות ונפיק לחירות, ועוד דדינא עדיף לאשמועינן מתקנתא, אלא מדלא אשמועינן אלא תקנתא דעובד את רבו יום א' ש"מ לית דינא דגוד או אגוד. נוסחא אחרינא לימא מסייעא ליה מי שחציו עבד כו', לסיועיה לרב נחמן קאתי דאמר גבי בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה דלית להו תקנתא אלא בעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אבל בגוד או אגוד לא. ודחינן שאני התם דאגוד איכא גוד ליכא. כלומר שאני התם גבי כל חד מינייהו איגוד איכא דניחא ליה למיגד כוליה לנפשיה וליכא חד מינייהו דלוגיד ליה פלגי לחבריה. גבי עבד מתרי אנפי וגבי רבו מחד אנפא. גבי עבד דלא ניחא ליה לזבוני צד חירות שבו לעבדות ועוד דאי נמי ניחא ליה לא מצי מקני ליה לרב קנין גמור, ואשתכח דליכא גוד דומיא דאגוד דאי (עביד) [אגיד] ליה עבדא לפלגא דעבדות קני ליה לגמרי דהוה ליה בן חורין ואי מוגד ליה לפלגא דחירות לרב לא מצי מוגד ליה לגמרי דאפילו למאן דאמר מוכר את עצמו נמכר לשש וליתר משש אודויי מודי דנפיק ביובל ובגירעון כסף וכל שכן במיתת האדון. וגבי רבו מחד אנפא, משום דלא ניחא ליה לאבחוריה לעבד בדמים שוים בין גוד גמור לאיגוד שאינו גמור משום דאית ליה פסידא בהכין. וכיון דליכא חד מינייהו דלימא ליה לחבריה גוד או אגוד לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לאוגודי ליה ואמטול הכי אצטריך תנא דב"ה למתנא תקנתא דיכלי למיקם בה בשותפותא כדמעיקרא, דאי הוה תבע ליה חד מינייהו לחבריה בגוד או אגוד כדיניה הוה כייפינן לנתבע למיגד או לאוגודי.
ואיכא לפרושי דהאי פירוקא דאגוד איכא גוד ליכא כוליה משום סירכא דעבד אצטריכא ליה, דגבי עבד איגוד לגמרי איכא גוד לגמרי ליכא כדפרישנא ולא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמבחר ליה תובע לנתבע למיגד או לאוגודי בצד שוה, וכיון דגבי עבד ליכא תקנתא בגוד או אגוד, אע"ג דלגבי הרב איכא תקנתא בגוד או אגוד כי האי גוונא, דאי משום דלא שוו גוד או אגוד להדדי הנאת עבד הוא דמבחר ליה רביה למקנא פלגיה קנין גמור או לאקנויי ליה פלגא לרביה קנין שאינו גמור בדמים שוים, לא תני לה תנא דב"ה, דתקנתא דשייכא בתרוייהו עדיפא ליה לאשמועינן. ובדין הוא דהוה יכלינן לשנויי דגבי עבד דלא גוד איכא ולא איגוד איכא, גוד ליכא כדאמרן ואגוד נמי ליכא דהא לית ליה זוזי למיגד בהו כדמשנינן לקמן גבי עני ואין לך עני יתר מעבד כנעני דלית ליה קנין בלא רבו, אלא דס"ד מעיקרא דגוד או אגוד על מנת לחוב בדמים גוד או אגוד הוא, ולפום מאי דאקשי ליה הוא דשני ליה, ומהאי טעמא אקשי ליה ממתני' דשני אחין אחד עני ואחד עשיר עד דפריק ליה שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דגוד או אגוד בלא מעות אפילו על מנת לחוב בדמים לאו גוד או אגוד הוא. ואיכא לפרושא נמי להאי תיובתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין הכי, עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד אבל למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין לא, ואפילו סופא דחזרו ב"ה נמי טעמא משום פריה ורביה. אבל מדינא דגוד או אגוד לא כייפינן ליה, ואי ס"ד אית דינא דגוד או אגוד אלמא אסתלוקי מהדדי אפילו בזוזי עדיף טפי מלמיקם בשותפותא, הכא כיון דלא אפשר לאסתלוקי מהדדי אלא היכא (דמעיד) [דמוגיד] ליה הרב לעבד פלגא דעבדות ועביד ליה בן חורין, בלא טעמא דפריה ורביה נמי למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין ולכתוב שטרא בחצי דמיו. ופרקינן שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא, אי מטעמא דלא ניחא ליה למעבד אי מטעמא דלא יכיל לאוגודי ליה לרב לגמרי וכל היכא דלא (מאחר) [מבחר] ליה למיגד או לאוגודי לאו גוד או אגוד הוא, והאי פירושא בתרא מיקרב לפשטא דשמעתא טפי מפירושא קמא.
ושמעינן מינה דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי או איגוד אנא בגוייהו, דאע"ג דחבריה לא קא ניחא ליה כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לתובע, אבל היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה אגוד אנא ולא קא מבחר ליה למיגד או לאוגודי לא כייפינן ליה לחבריה למיגד ולא לאוגודי אלא משתמשי בה בשותפותא כדברירנא לעיל לטעמא דרב נחמן וכדבעינן למימר קמן. ולא תימא הני מילי לפרושא קמא דפרשינן טעמא דהדין שינויא דאגוד איכא גוד ליכא משום דלא ניחא ליה לחד מינייהו לאוגודי ליה לחבריה, אלא אפילו להאיך פירושא אחרינא דפרשינן משום דלא משכחת גבי עבד גוד דומיא דאגוד כל שכן דש"מ, דכיון דאפילו היכא דלא משכחת גוד דומיא דאגוד אע"ג דמיבחר ליה בגוד או אגוד בההוא אנפא דאיפשר ליה לאבחוריה ולא משייר מידי ממאי דאיפשר ליה לא כייפינן ליה לנתבע למיצת ליה דלאו גוד או אגוד הוא, וכל שכן היכא דאיפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד ולא קאמר ליה גוד כלל דלא צייתינן ליה דלאו גוד או אגוד הוא. מיהו האי אנפא דהיכא דלא איפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד בצד שוה דקאמרינן דלאו גוד או אגוד הוא, לא צריכינן ליה למעבד ביה מעשה אלא היכא דלא שייכא תקנתא דב"ש כגון מי שחציה שפחה וחציה בת חורין דלא שייכא בה תקנתא דפריה ורביה היכא דאמרה ליה לרבה גוד או איגוד. ואע"ג דלא דחקא לן שמעתין למידק מינה דלאו גוד או אגוד הוא משום דאיפשר לפרושי שינויין משום דלא ניחא ליה כדפרשינן מעיקרא, מעיקר דינא דגוד או אגוד שמעתה לה, דכי היכי דאי אמר ליה גוד את במנה או אגוד אנא בחמשין זוזי אי נמי אמר ליה גוד את לזמן קצוב במנה או אגוד אנא לגמרי במנה לאו גוד או אגוד הוא דבההוא אנפא דקאמר ליה גוד לא קאמר ליה איגוד ובההוא אנפא דקאמר אגוד לא קאמר ליה גוד, כי לא אפשר ליה נמי למימר ליה גוד דומיא דאיגוד מחמת דלא שייך ביה קנין גמור אלא גבי איגוד אשתכח דאית ליה לנתבע פסידא בהכין לאו גוד או אגוד הוא. אבל ודאי אי אמר לה רבה גוד או אגוד כיון דהנאה דידה היא הדין עמו דהוה ליה כמאן דמבחר לה למזבן מינה ביוקר ולזבוני לה בזול דעדיף טפי מזה נהנה וזה לא חיסר. ודוקא בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג כיון דלא יכלה לאוגודי ליה לרבה צד חירות שבה דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לית בה דינא דגוד או איגוד כלל.
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררות על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה תמחוי נגבה בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם. איזה הוא תמחוי ואיזה הוא קופה, תמחוי שכל אחד ואחד נותן בו מתבשילו בכל יום והוא מתחלק לעניי עולם. ומסתברא דכי היכי דגאבו מתבשיליהם הכי נמי גאבו פיתא וחמרא וכולהו מיקרו תמחוי. אבל קופה לא גאבו בה אלא זוזי והוא הדין לחיטי ושערי ומאי דדמי להו והוא מתחלק לעניי העיר. מפני מה קופה נגבית בשנים ותמחוי נגבית בשלשה, לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב"ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין בכל שבת ושבת הן חסר הן יתר ופוסקין על כל אחד ואחד מבני העיר לתת כפי הראוי לו, וכיון שדבר קצוב הוא על כל אחד ואחד אינו צריך שלשה לגיבויו. אבל צריך שלשה לחילוקו מפני שהוא כדיני ממונות שפעמים שזה צריך יתר מזה וצריך ב"ד לחלק ביניהן וליתן לכל אחד ואחד (מפני) [כפי] הראוי לו. אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים. וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל אחד ואחד כראוי לו כך צריכין לגבות מכל אחד ואחד כראוי לו לפי צורך השעה, ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות ולפיכך צריך שלשה. והא דקתני סופא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, לא שיחזירו קופה לעניי עולם ותמחוי לעניי העיר תדיר, אלא לפי צורך השעה כגון שהותיר לזה וחסר מזה, שאם גבו קופה והותירה לבני העיר וגבו תמחוי לעניי עולם ולא הספיק להן אי נמי איפכא רשאין למלאות את החסר ביתר ולמלאת חסרון עניי עולם ממותר הקופה או למלאת חסרון בני העיר ממותר התמחוי ואפילו לקנות להן כסות ומדור וכיוצא בהן.
והא דקתני סופא ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא, והא קמ"ל דלא תימא קופה ותמחוי הוא דמשנינן להו להדדי דתרוייהו לשם מזונות הוא דאיגבו ומה לי עניי העיר ומה לי לעניי עולם אבל לכסות מדור ומטה ומצע וכיוצא בהן דלאו צורך מזונות הוא אימא לא, קמ"ל דרשאין לשנות לכל מה שירצו משאר צרכי העניים אבל לדברים שאינן לצורך עניים לית להו רשותא כלל מפני גזל עניים, דבהדיא תנן בשקלים [פ"ה מ"ה] מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי, וכיון דמותר עניים לעניים היכי שרו להו לשנויה למידי אחרינא, אטו משום דעניי נינהו שרי למגזלינהו, אלא ודאי ש"מ דלא מיבעיא יחיד שנתן צדקה לשם עניים שאין לבני העיר רשות בה לשנותה לדבר אחר כלל, אלא אפילו היתה צדקה זו צדקה שפסקו אותה בני העיר עצמן לשם עניים אינן רשאין לשנותה לדבר אחר שאינו לצורך עניים. וכי תימא ומאי שנא מההיא דאמרינן בתחילת (ערובין) [ערכין (ו' ע"ב)] אמר רב ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואסיקנא והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה הימנה אבל לאחר שנשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וגבי בית הכנסת גופה קאמרינן [מגילה כ"ו סוע"א] דמצו לזבונה אפילו למשתא ביה שכרא. שאני התם דעיקר ההוא הקדש לצורך בני העיר אחד עשירים ואחד עניים, ואמטול הכי אית להו רשותא לשנוייה לכל מידי דהוי צורך בני העיר. אבל צדקה צורך עניים בלחוד היא, ואם כן היכי מצו בני מאתא מפקעי ליה לממונא דעניי מינייהו. תדע דאפילו גבי בית הכנסת נמי היכא דבעי ב"ד לזבוני לצורך נפשייהו בלחוד שלא לצורך הצבור מי יכלי לזבוני, אטו משום דבי דינא נינהו אכלי ממונא דצבורא, אלא ודאי ש"מ לית להו לזבונה אלא לצורך בני העיר, וכי היכי דמידי דהוי עיקר הקדשיה לצורך בני העיר לא מצו לשנויי למידי דלאו צורך בני העיר הם הכי נמי מידי דהוי עיקר הקדשיה לעניים לא מצו בני מאתא לשנוייה למידי דלאו צורך עניים. ואפילו בעניי דרמו עלייהו, נהי דרמו עלייהו למיתב להו מאי דחסר להו אבל למשקליה לממונייהו דעניי מינייהו לא רמו עלייהו. הילכך אע"ג דזבנוה בני העיר להקדישא דעניים אי נמי שניוה למידי אחרינא דלאו לצורך עניים מכירתן בטלה ושנוין בטל. ואפילו לצורך עניים נמי דוקא בני העיר אי נמי יחיד בדורו דקאי כנגד כוליה צבורא, אבל גבאי צדקה ואפילו פרנס הממונה על הצבור ואיכא גברא רבה במאתיה דלא גרע מיניה ובעי לאימלוכי ביה לית ליה רשותא לשנוייה לההוא מידי אפילו לצורך עניי אלא היכא דאתני מעיקרא במעמד אנשי העיר כדבעינן למימר קמן.
[ב"ב מ"ב ע"א]. ומי אמר רב הכי דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דאע"ג דעדים לית להו קלא איבעי להו ללקוחות בתראי למידק, והא תנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. ואם איתא התם נמי נימא לקוחות הוא דאפסוד אנפשיהו דאיבעי להו למידק. ואסיקנא מלוה אזביניה קא רמית מלוה עביד איניש דיזיף בצינעה כי היכי דלא ליתזול ארעתיה, ואי נמי הוה דאיק לוקח לא הוה שמע בה בהאי מלוה, אבל מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק ליה קלא, ואי הוה דאיק הוה שמע ביה בלוקח קמא. והא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ליתא, דהא פסק רב פפא הלכתא בסוף פרק גט פשוט [לקמן קע"ו ע"א] דגובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות.
[ב"ב קע"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן.
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והא דא"ר פפא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, למימרא דשעבודא לאו דאורייתא, אי קשיא לך הא רב פפא גופיה הוא דפסק הלכתא בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב] מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. וכי תימא האי דאצטריך הכא למנקט לה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין, הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמיה רבנן אדאורייתא ולא עבדו להו רבנן תקנתא ליורשין כי היכי דעבדו תקנתא ללקוחות שלא תנעול דלת בפני לוין, הא נמי לא צריך, דבשלמא גבי לקוחות כיון דיהב דמי עבדו להו רבנן תקנתא משום פסידא דלקוחות, אלא יורשין מאי פסידא אית להו כי היכי דלעבדו להו רבנן תקנתא דאצטריך לאשמועינן דלא עבדו להו רבנן תקנתא שלא תנעול דלת בפני לוין. וכי תימא לעולם קסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דאפילו מן היורשין נמי לא תגבי אלא שלא תנעול דלת בפני לוין, וההיא דאמרינן התם טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבה באורייתא כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין את עולתה דקאמרינן התם דכיון דכתיבה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אי הכי הלכתא למה לי, הלכתא למשיחה היא. אלא מסתברא דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא ולא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה, ומה טעם אמרו מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כהך סוגיא דקידושין. והני דנקיט הכא טעמא גבי מלוה ע"פ דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, לטעמא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אצטריכא ליה, וחדא ועוד קאמר, חדא דשעבודא דאורייתא, ועוד אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דלגבי מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין.
מיהו צריכינן לברורי אליבא דרב פפא דפסק הלכתא דשעבודא דאורייתא, דטעמיה דרב פפא לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף כדעולא, דאם כן אפילו מטלטלי דיתמי נגבי כי דינא דאורייתא, דהא קרא דילפינן מיניה במטלטלי כתיב ותקנתא דרבנן נמי גבי יתמי לא שיכא לאפקועיה לבעל חוב כדברירנא בשמעתין לעיל. וכי תימא דילמא קסבר רב פפא דמטלטלי מיתמי נמי גבי, קשיא הילכתא אהילכתא, דקי"ל כרב פפא וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אלא רב פפא כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה, לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עליהו דלא יכיל לאברוחינהו מיניה, אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עליהו ליכא לשעבודי מדין ערב, דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין, שלא על אמונתו הלוהו. ולא תימא הני מילי גבי בעל חוב דשייך ביה טעמא דשלא על אמונתו הלוהו, אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו האי טעמא דעל אמונתו הלוהו ושלא על אמונתו הלוהו דלא מדעתיהו קא מיתזקי, כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב, דבנכסוי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכה דעתיה דב"ח למגבא מיניה, וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כדברירנא בפ' ארבעה אבות [ב"ק י"א ע"ב] ובפרק הגוזל בתרא [שם קי"א ע"ב]. והני מילי מיורשין ולקוחות, אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה, דקרא מיניה דלוה כתיב, ואמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. והני מילי מדאורייתא, מיהו רבנן תקינו דלא ליגבו מלוה על פה מן הלקוחות אפי' מקרקעי משום פסידא דלקוחות. ברם צריך את למידע דהאי מלוה ע"פ דקאמרינן גובה מן היורשין, דוקא בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, א"נ בקובע זמן לחברו ומת בתוך זמנו, וכן כל היכא דברירנא מילתא דלא פרע. אבל היכא דאיכא למימר דפרע אינו גובה מן היורשין, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכל היכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מהימן למטען פרעתי כי ליתיה נמי טענינן להו ליתמי כל מילתא דיכיל אבוהון למטען, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכן הילכתא.
<h2>דף ז.</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. כלומר החופר בור ברה"ר, ובעוד שבעל הבור עומד בתוכו נפל שם שור והרגו לבעל הבור דרך נפילתו, הרי השור פטור מן המיתה ובעליו פטורין מן הכופר, דבעל הבור גרם ליה למנפל עלויה. ולא עוד אלא שאם מת השור מחמת נפילה זו יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו דכתיב [שמות כ"א, ל"ד] בעל הבור ישלם. והא הכא דמלוה ע"פ היא ואפ"ה גביא מן היורשין דקתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו, אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואפי' מילתא דלא שיכא בה נעילת דלת בפני לוין. א"ר אלעא אמר רב כשעמד בדין קודם שימות, ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו, ולא הספיק לשלם עד שמת, דהעמדה בדין כשטר דמיא. ומקשינן והא הרגו קתני. אלמא בשעת נפילה הרגו. א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה. כלומר דהא הרגו דקתני לאו למימרא דקטליה ומת מיד, אלא כגון שעשאו טרפה וחיה יום או יומים עד שעמד בדין ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו ואחר כך מת. ומקשינן והא אמר רב נחמן תאני חגא ומת וקברו. כלומר דחגא תאני לה מתני' דקתני ונפל עליו שור והרגו הכי ונפל עליו שור ומת וקברו, כלומר שמת בעל הבור בשעת נפילת השור וקברו השור, כלומר שנעשה עליו השור ככסוי קבר, אלמא לאלתר מת ולא הספיק לעמוד בדין, ואת אמרת כשעמד בדין. ומשנינן כגון דיתבי דיאני אפומא דבירא ומת השור מיד בשעת נפילה ולא הספיק בעל הבור למות שם עד שחייבוהו ב"ד לשלם דמי השור ומת תחת השור ונעשה השור עליו ככסוי קבר. ולית הלכתא ככל הני שנויי, דהא אפסיקא הלכתא לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין. ושמעינן מיהא דאפי' גבי נזקין נמי דלא שיכא בהו נעילת דלת גובה מן היורשין ואע"ג דלא עמד בדין קודם שימות. והוא דאתברר דלא פרע. ואם עמד בדין ונתחייב גובה אפי' מן הלקוחות, דהא שמעינן מיהא דהעמדה בדין כשטר דמיא. ודוקא מלקוחות דזבני מן הנתבע לאחר העמדה בדין.
[ב"ב קמ"ב ע"א] ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא. סלקא דעתין האי נוחל דקתני לאו בירושה הבאה מאליה קאי אלא בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דההיא נמי נחלה מיקריא דכתיב [דברים כ"א, ט"ז] והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אלמא כי מורית ליה לבן בין הבנים נמי דלאו ירושה הבאה מאליה היא נחלה מיקריא. ואפי' במי שאינו ראוי ליורשו היכא דזכי ביה בחד מאנפי זכייה ירושה מקריא, כענין שנא' [במדבר כ"א, ל"ה] ויירשו את ארצו, וכתיב [תהלים קל"ו, כ"א] ונתן ארצם לנחלה, וכתיב [יחזקאל ל"ג, כ"ד] אחד היה אברהם ויירש הארץ. הכא נמי מאי נוחל ומנחיל דקאמרינן, כגון שזיכה לו אחר שאינו ראוי ליורשו במתנת שכיב מרע ומת המזכה ואח"כ מת הילוד, שנוחל בנכסי המזכה להנחיל ליורשיו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר לא, אלמא המזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת.
[ב"ב קמ"ב ע"א] אמר לך רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מאית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. כלומר הא דקתני תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, דשמעת מינה דעובר אינו נוחל ומנחיל, לאו בנחלה הבאה על ידי מתנה וזיכוי קאי ומשום דהמזכה לעובר לא קנה, דכל היכא דאיתיה לעובר בחיים בשעת מתנה וזיכוי אימא לך דקני, אלא מאי נוחל ומנחיל, נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, כגון שילדתו אמו ומתה ומת גם הוא ביום לידתו, נמצא שנחל נכסי אמו משעת מיתתה וכיון שמת גם הוא מנחיל לאחיו מאביו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר שמתה אמו קודם הולדו אין זה נוחל ומנחיל. ולאו משום דעובר לית ליה זכייה, אלא משום דודאי איהו מאית ברישא מקמי אימיה, שאין העובר במעי אמו אלא כל זמן שהאם בחיים, וכיון שמתה האם בידוע שמת עוברה קודם לכן. וכיון דלית ליה להאי עובר זכייה בהני נכסי אלא מכח ירושת אמו לא ירית לה, שאין היורש יורש אלא לאחר מיתת מורישו, וכיון דמתה אמו ליתיה לעובר בחיים דלירות, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל היכא דזאכי ליה איניש מעלמא, דלא צריך למהוי האי עובר בחיים לאחר מיתת אמו, אע"ג דמת העובר קודם לאמו נוחל ומנחיל, והוא שהיה העובר קיים בשעת מיתת המזכה.
ומתמהינן איני והא הוה עובדא ופרכיס תלתא פירכוסי. כלומר והא הוה עובדא ופירכס העובר במעי אמו לאחר מיתתה שלשה פירכוסין, אל[מ]א זימנין דמשכחת לה דמיתה אימיה ועדיין הוא קיים. אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנבי הלטאה שמפרכסת. כלומר מידי דהוה אזנב הלטאה שחותכין את זנבה והיא מפרכסת, אע"פ שהדבר ברור שכיון שנחתך זנבה הרי הוא כמת לכל דבריו ואעפ"כ נמצא מפרכס, אף עובר זה פעמים שמפרכס לאחר מיתתו כשעה אחת ואין ראיה לפירכוס שהוא קיים. ואף שינויא (כרב) [דרב] ששת דאוקמא למתניתא בנוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, אע"ג דכי איצטריך ליה משום דס"ל דהמזכה לעובר קנה כדברירנא אצטריך לאוקומה בירושה דלא אתיא מיתת האם, אבל לדילן דסבירא לן דהמזכה לעובר לא קנה יכלינן לאוקומה אפילו בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי אפי"ה אינו נוחל דהמזכה לעובר לא קנה. ואע"ג דיכלינן לאוקומה בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, לאו למימרא דליכא לאוקומה אלא בהכי, משכחת לה בהכי ומשכחת לה נמי בירושה הבאה מאליה וכדרב ששת, והא דברי הכל היא.
ושמעינן מינה דתינוק שנולד לאחר מיתת אמו, אע"פ שפירכס כמה פירכוסין ומת אינו נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב. ואם נולד חי קודם למיתת אמו אפי' (שעת) [שעה] אחת נוחל ומנחיל. והאי דנקט בן יום אחד לאו דוקא, אלא מקצת היום ככולו, דומיא דכבשים בני שנה, דלאו שנה שלימה דוקא אלא דלא נפישי מבני שנה שלא יצאה שנתן, ה"נ ב(י)ן יום אחד שלא יצא יומו נמי קרי ליה בן יום אחד. תדע דהא טעמא דרב ששת משום דהוא מאית ברישא הוא, מכלל דאם נולד חי לאחר מיתת אמו אפילו שעה אחת נוחל ומנחיל. וכן הילכתא.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"ב ע"א] ומי מצית מוקמת לה לדרבי שמעון כר' עקיבא והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן ולא עוד אלא שאם הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומעיקרא מפרישנא לה למתניתא ובתר הכי מפרישנא ליה לסוגיא דגמרא דאתי לאיתויי מינה ראיה. הא דתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות קא מיירי דלא ינקי לכוליה בית סאה בפחות מעשרה. הילכך אי הוו ממטע עשרה לבית סאה מצטרפי להדדי והוו להו כשדה אילן, ואי הוו ממטע עשרה ליתר מבית סאה או ממטע פחות מעשרה לבית סאה, כיון דלא מיערבא יניקת השרשין בהדי הדדי כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי והוה ליה כמאן דאקדיש חד אילן דלית ליה קרקע. והני מילי בנטיעות, אבל באילנות גדולים אפילו היו שלשתן מפוזרין לתוך בית סאה, הא קימא לן גבי שביעית דמצטרפי וכשדה אילן דמו, וחורשין כל בית סאה בשבילן, כדברירנא בפרק לא יחפור [לעיל כ"ו ע"ב] גבי אילן דעולא, הכא נמי כשדה אילן דמי ואית להו קרקע. ואע"ג דקימא לן דגבי מכר היכא דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמה לא מצרפי ולית להו קרקע, כדבעינן למימר קמן בפ' המוכר את הספינה [פ"ג ע"א], לא דמי דינא דהקדש לדינא דהדיוט, דאלו הדיוט כיון דבדעתא דמוכר ולוקח תליא מילתא על כרחיך לאו ביניקת השרשין תליא מילתא אלא במראית העין תליא מילתא, דהא דעתא דלוקח בתר מראית העין אזלא, הילכך אי מקרבי להדדי בתוך שש עשרה אמה מצרפי למראית העין והוו להו כשדה אילן, וסמכא דעתיה דלוקח למזבן ארעא אגב אילנות, ומוכר נמי אדעתא דהכי קא מזבין. ואי מרחקי מהדדי יתר משש עשרה אמה, שנמצא יתר מדרך הרבים מפסיק ביניהן, הוו להו מרוחקין למראית העין ולאו כשדה אילן דמו לפום דעתיה דמוכר ולוקח, וכי קא נחתי אדעתא דאילנות בלחוד קא נחתי. והוא הדין נמי גבי כלאים דהוי שיעורא מארבע אמות ועד שש עשרה אמה מהאי טעמא בלחוד הוא, דהא דינא דכלאים במראית העין תליא מילתא ולאו ביניקת השרשין תליא מילתא, דאם כן לא הוו שרו רבנן ראש תור משדה זו נכנס לשדה זו וכן כמה מילי דמוכחא מילתא דכל היכא דמפסקי מהדדי למראית העין לא איכפת להו ביניקת השרשין. אבל גבי הקדש דממונא דגברא הוא לא שייך למתלא ביה מילתא למראית העין, אלא בעיקר עירוביהו תליא מילתא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין בהדי הדדי לאו מפוזרין נינהו, מידי דהוה אשביעית.
וכי תימא בשלמא לוקח והקדש לא דמו להדדי, דהא תליא מילתא באומדן דעתא דאינשי והאי תליא מילתא בעיקר עירובא דשרשין דהוא עיקרא דמילתא, אלא כלאים ושביעית קשיין אהדדי, מכדי תרוייהו איסורא נינהו, מאי שנא גבי כלאים דאזלינן בתר מראית העין ומאי שנא גבי שביעית דלא אזלינן אלא בתר יניקת השרשין. וכי תימא כלאים דרבנן, דמדאוריתא לא מיתסר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ורבנן דגזרו ביה לא גזרו ביה אלא מפני מראית העין, ואלו שביעית דאורייתא היא ואמטול הכי אזלינן ביה בתר יניקת השרשין, שתי תשובות בדבר, חדא דשביעית נמי בזמן הזה דרבנן היא כדמיברר בפרק משקין בית השלהין [מו"ק ב' ע"ב]. ועוד דאפילו למאן דאמר דאורייתא היא, כל שכן דתיקשי לך, דאפי' במידי דאורייתא קאזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, ואדרבא כיון דאורייתא היא להוו כמפוזרין ולא לצטרפי למחרישה לכוליה בית סאה ערב שביעית. לא תיקשי לך, דודאי אידי ואידי דרבנן היא, והכא לקולא והכא לקולא, גבי כלאים דאי אזלינן בתר יניקת השרשין הויא לה חומרא אזלינן בתר מראית העין לקולא, גבי שביעית דאי אזלינן בתר מראית העין הויא לה חומרא דאי מרחקי מהדדי שש עשרה והוו להו מפוזרין אסור למחרישה לכוליה בית סאה בשבילן, אלא כדי צרכן דהיינו מלוא אורה וסלו לכל חד מינייהו, הילכך אזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין דידהו מצטרפין וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה.
והא דקתני נמי ממטע עשרה לבית סאה לאו למימרא דאי תנא ממטע יתר מעשרה לבית סאה הוו להו רצופין ולית להו קרקע, דהא גבי מוכר כל היכא דמרוחקין ד"א לאו רצופין נינהו, וה"ה גבי כלאים וה"ה גבי שביעית כדקתני התם בפרקא קמא [שביעית פ"א מ"ה] כמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו דהיינו ד"א כדמפרש בפרק המוכר את הספינה [לקמן פ"ג ע"א], אלא כי קתני הכא ממטע י' לבית סאה, דאי הוו מרוחקין ממטע פחות מעשרה לבית סאה כיון דנטיעות נינהו הוו להו מפוזרין ואין מצטרפין ואין תורת שדה אילן עליהן, לפיכך לא הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן. והא דקתני פחות מכאן או יתר על כן, לאו פחות ממטע י' לבית סאה הוא, דכי האי גונא ודאי כל כמה דלא מיקרבי בתוך ד"א להדדי לאו רצופין נינהו, ולא נמי ממטע פחות מי' לבית סאה הוא דהוו להו מפוזרין, דאם כן היינו יתר מכאן, אלא מאי פחות מכאן, פחות משלשה אילנות, או יתר מכאן, או שלשה אילנות ממטע י' ליתר מבית סאה דהוו להו מפוזרין, הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן. ולא עוד אלא שאפילו הקדיש את האילנות, אסופא קאי, דקתני פחות מכאן או יתר על כן אפילו הקדיש את האילנות במדה זו, כגון שלא הקדיש אלא שנים, או שהיו שלשה ממטע י' ליתר מבית סאה, ואחר כך הקדיש את הקרקע, כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם, דלאו בתר שעת פדיון אזלינן אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכיון דכי אקדשינהו לאילנות אכתי לא הקדיש קרקע, אשתכח דההיא שעתא כעקורין דמי ולא הויא תורת שדה עליהו כי היכי דליפרקו אגב ארעא בתורת שדה, אלא פודה את האילנות בשויהן בפני עצמן, וחוזר ופודה את הקרקע בפני עצמו בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף.
דיקינן עלה מני אלימא רבנן האמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. כדקתני בהדיא בד"א במוכר כו', ומדלא אשמעי' תנ(י)א פלוגתא דרבי עקיבא בסיפא כדאשמועינן ברישא גבי מוכר לענין דרך, ש"מ דסיפא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג בה אלא רבי שמעון לחודיה, ואם (קני) הקדיש שני אילנות אי נמי שלשה מפוזרין אמאי לא הקדיש קרקע, הא קימ"ל דאפילו במילי דלא עיילי בכלל המכר כגון בור וגת ושובך דעילי בכלל הקדש, הכא נמי אע"ג דקי"ל גבי מוכר דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע, גבי מקדיש מיהת קני קרקע. אלא לאו רבי שמעון היא. דאמר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, דתנן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דמקדיש נמי בעין רעה מקדיש.
ודיקינן תו ורבי שמעון אליבא דמאן אי אליבא דרבי עקיבא [הא] (ד)אמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש אלא לאו אליבא דרבנן וקסבר רבי שמעון כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. והכין פירושא, ורבי שמעון דאמר המקדיש שני אילנות לא הקדיש קרקע, נהי דיכלת למימר דס"ל לרבי שמעון דמקדיש מלוקח גבי לוקח גופיה אליבא דמאן מרבואתיה קאי, אי אליבא דרבי עקיבא רביה, האמר מוכר בעין יפה מוכר, וכ"ש מקדיש, גבי קונה שני אילנות בתוך של חבירו, אע"ג דקתני לא קנה קרקע, הא אסיקנא בפ' המוכר את הספינה [לקמן פ"א ע"ב] דספוקי מספקא לן דקנה קרקע, משום דסבירא לן דבעין יפה מוכר, ומספקא לן דקנה דאיכא למימר הכי, והאי דמספקא לן דלא קנה קרקע משום דאיכא למימר דכל פחות משלשה אילנות אין הקרקע טפל להן אלא בפני עצמו הוא חשיב, וכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר בדבר הטפל לדבר המכור אבל במידי דחשיב באנפיה נפשיה לא. ונהי דגבי מכר ולענין דינא אוקי ארעא בחזקת מארה ולא קנה קרקע, מיהו גבי הקדש, כיון דגבי מכר איכא לספוקי דמוכר בעין יפה מוכר וקנה קרקע כ"ש גבי מקדיש, וכיון דספיקא הוא ליכא למימר קרקע בחזקת בעליה קימת, דיד הקדש על העליונה, דהא לא מיחסר גוביאנא, ואמאי לא הקדיש את הקרקע, מי שרי ליה לאתהנויי מממונא דגבוה מספיקא. ועוד כי היכי דמיתי בכורים מספיקא לקדוש מספקא, דהשתא למצות בכורים דעשה גרידא הוא חיישי רבנן, הקדש דלא תעשה שיש בו מעילה הוא לא כל שכן.
אלא ודאי על כרחיך ברייתא דקתני לא הקדיש את הקרקע. דאוקימנא כרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, לאו אליבא דרבי עקיבא הוא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אלא אליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר. וההיא דתנן גבי בכורים מביא ואינו קורא אליבא דרבי עקיבא ודלא כרבנן, דאי לרבנן פשיטא להו דבעין רעה מוכר ולא קנה קרקע ולא מחייב לאתויי בכורים כלל. וקסבר ר' שמעון כי היכי דמוכר שתי אילנות בעין רעה מוכר ושייר ארעא, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואע"ג דהקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע. ומהאי טעמא גופיה הוא דפליג עליה במתני' גבי בור ודות ושובך, דקסבר דהקדש לא עדיף מלוקח.
[ב"ב ע"ב ע"ב] ואקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש. בשלמא מתני' דמודי בה רבי שמעון גבי חרוב ושקמה לא קשיא, דאיכא למימר דכי מודו להו גבי חרוב ושקמה לאו משום דיונקין משדה הקדש אלא משום דמיני אילנות נינהו, וכיון דהוה דעתיה לאקדושינהו לאילנות כולהו מיני אילנות אקדיש ואפילו חרוב ושקמה. ומקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש, דש"מ דכיון דהקדיש את השדה לא שייר בארעא ולא מידי, דאי שייר מדנפשיהו קא ינקי, אלא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא, אלמא רבי שמעון דמקדיש בעין יפה מקדיש ס"ל. ופריק אלא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, ואי משום דיונקין משדה הקדש, כיון דשיירינהו שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי מדנפשייהו קא ינקי, וא"צ לומר בור וגת ושובך דאינן מוקדשין, אלא לדידכו דאמריתו מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש. כלומר נהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בדבר המוקדש ולא מידי, וכיון דהקדיש את השדה לא שייר בגופא דארעא ולא מידי, הילכך על כרחיך לא שייר לא חרוב ולא סדן הואיל ויונקין משדה הקדש, אבל בור ושובך דלאו מגופה של שדה נינהו אלא רשותא באנפי נפשה נינהו ולא שייכא בהו יניקה כלל, אודו לי מיהת דאינן מוקדשין, דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ולא מידי. וקי"ל בהא כרבנן.
נקיטינן השתא לטעמיהו דרבנן דמקדיש בעין יפה מקדיש. לפיכך המקדיש את השדה הרי זה הקדיש את הבור ואת הגת ואת השובך, וכ"ש חרוב המורכב וסדן השקמה. וא"צ לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. וכשהוא פודה פודה את כל האילנות על גב השדה, בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. ואם לא הקדיש אלא אילנות, רואין אם היו ג' אילנות מפוזרות לתוך בית סאה או שהיו שלש נטיעות מפוזרות לפחות מבית סאה לחשבון מטע עשרה או יותר מכן לבית סאה ויש ביניהן ד"א, הרי אלו שדה אילן והקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. והא מילתא לית בה פלוגתא.
ואם היו פחות משלשה אילנות, או שהיו שלשה אילנות אלא שהיו מפוזרין יתר מן הראוי להן, כגון שהיו מפוזרין ליתר מבית סאה, או שהיו נטיעות ממטע עשרה ליתר מבית סאה או שאין בין זה לזה ד' אמות, אחד אילנות ואחד נטיעות, או שהקדישן בזה אחר זה, היינו פלוגתא דר"ש ורבנן. דר"ש סבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר ואם מכר ב' אילנות או שלשה שאינן נטועין כהלכתן פשיטא לן דאין להן קרקע כדברירנא לעיל לטעמיהו דרבנן, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ורבנן סבר מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש את הקרקע הצריך לאילנות, מידי דהוה אמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דאע"ג דגבי מכר אינן מכורין גבי הקדש הוו מוקדשין. תדע מדדיקינן בשמעתין אהא מתניתא מני אלימא רבנן דאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, דש"מ לטעמיהו דרבנן דאע"ג דלא הקדיש אלא שני אילנות או אילן אחד מקדיש לו מן הקרקע כדי צרכו.
ומנא תימרא דלאקדושי גופו של קרקע הקדש גמור קאמרינן, דילמא לענין שעבודא בעלמא דמשתעבד ליה לאילן כ"ז שהוא קיים. לא ס"ד, מדאסיקנא דר"ש היא ואליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, וקסבר ר"ש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואי ס"ד למ"ד בעין יפה מקדיש לית להו בקרקע אלא שעבודא בעלמא, מאי שנא דלא מיתוקמא ליה בריתא אלא כר"ש, לוקמה אפילו לרבנן, דאע"ג דהוי ליה שעבודא בקרקע כיון דאילנות הוא דצריכי ליה לקרקע וקרקע לא צריכא להו לאילנות לא שייכא קדושה גבי קרקע כלל, דלא שייך ביה בקרקע לא איסורא ולא פדיון. אלא לאו ש"מ דלמאן דאמר בעין יפה מקדיש מקדיש ליה נמי לקרקע הראוי לאילנות הקדש גמור. ולישנא דגמרא נמי דיקא, דקאמרינן לטעמא דר"ש דמשייר ארעא, מכלל דלמאן דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש לא סגיא ליה בשעבודא בעלמא, דאם כן כיון דלא אקדשיה לקרקע הקדש גמור אשתכח דשייר ארעא אפי' למאן דאמר בעין יפה נמי האמרת דמשייר ארעא. אלא לאו ש"מ דלמ"ד בעין יפה מקדיש לא משייר ארעא לנפשיה כלל. ודוקא בקרקע הצריך לאילנות, אבל שאר ארעא באנפי נפשה קיימא ולא עיילא בכלל הקדש, דהא לא אקדיש כוליה ממוניה.
ושמעינן מינה לטעמא דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אם מכר קרקע ושייר אילן אחד או שנים לפניו לא שייר קרקע, דכיון דמכר את הקרקע בעין יפה מכר ולא שייר ארעא, אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר להו לאילנות למשבקינהו התם. תדע מדאמר להו רבי שמעון לרבנן לדידכו דאמריתו מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש, דאלמא כל היכא דס"ל דבעין יפה מקדיש או מוכר אע"ג דשייר שני אילנות לא שייר קרקע מדנפשיהו קא ינקי כדברירנא לעיל. ורב הונא דאמר כרבנן וכרבי שמעון דקאי כרבנן, ולית הלכתא כותיהו.
[ב"ב ע"ב ע"ב] במאי אוקימתא לבריתא כר"ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר' יהודה [ו]רבי שמעון [ר"מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו ליה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע"ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס"ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש"מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.
[ב"ב ע"א ע"א] בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נתן את כולן והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. הא דקתני רישא אבל בנותן מתנה נותן את כולן והוא הדין גבי האחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר ואין צריך לומר במקדיש, אם תימצא לומר (דמתני') [דאהני] דתנן בסופא דהאי מתניתין קאי כגון בור וגת ושובך ומאי דדמי להו, דאלו אכוליה פירקין ליכא למימר משום סירכא דמטלטלין דאיירי בהו תנא גבי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ועיר ושדה כגון תבואה תלושה מן הקרקע דליכא למימר גבי נותן מתנה דמקנו בסתמא בהדי ארעא, על כרחיך כיון דקני הני בסופא דהאי מתניתין קני נמי שאר הנך מקרקעי דלא חשיבי לשיורינהו טפי מהני. ואם תמצא לומר דאכוליה פירקין קאי במקרקעי קמיירי במטלטלי לא קמיירי. לבד מנכסי הגר, דכיון אחזיק בשדה בעידנא דקיימי הנך מטלטלי בגוה קניא ליה שהרי עומד בצד שדהו. (וכיון) [ובין] דמוקמת ליה אכוליה פירקין במקרקעי, ובין דמוקמת לה אסופא דהאי מתניתין ומאי דדמי לה, שמעינן מינה דהני כולהו תשמישי דקימי בתוך הדבר המכור דתנן במתניתין גבי מכר דאינן מכורין, בנותן מתנה מסתמא נמי נתן את כולם. ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא, ואע"ג דלא אמר ליה נמי הן וכל מה שבתוכן. דכולהו לא עדיפי לגבי בית טפי מבור וגת ושובך לגבי שדה. ואע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי מכר קאמרינן גבי מתנה דאפי' מסתמא נתן את כולם, דומיא דמחזיק בנכסי הגר. ותו מדקאמרינן טעמא בגמרא זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, ש"מ דכל היכא דלא היה לו לפרש אע"פ שלא פירש קנה. תדע דהא קא מייתינן בגמרא מיהא מתני' ראיה לגבי בית בתרי דוכתי בפירקין [לעיל ס"ה ע"א], דשמע מינה דדינא דבית ודינא דשדה גבי נותן מתנה חד טעמא נינהו.
ולא תימא הני מילי בדבר שהוא עומד בתוך הדבר המכור ותשמישו לתוכו דומיא דבור וגת ושובך גבי שדה, אלא אפילו בדבר שאינו עומד בתוך הדבר המכור אלא לפנים ממנו, היכא דהוי תשמישו לתוכו כגון יציע וחדר לגבי בית, גבי מתנה וכיוצא בה מיקני בסתמא. דכי היכי דבור ודות לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, כדאמרינן בהדיא בריש פירקין [לעיל ס"א ע"א], בור וגת ושובך לגבי שדה נמי לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. וכי היכי דגבי שדה בנותן מתנה נתן את כולם גבי בית נמי נתן את כולם. וכיון דנתן את הבור ואת הדות כ"ש חדר ויציע אע"ג דלא קימי בגויה דביתא. תדע דכל מידי דחדא תשמישתא הוא אע"ג דלא קאי בתוך הבית המכור הוי טפל לאזדבוני מסתמא אגב ביתא טפי ממידי דהא תשמישתא לחוד והא תשמשיתא לחוד ואע"ג דקאי בגויה. דהא בור ודות דאע"ג דלא הוו ד"א לא מזדבני בהדי בית ואע"ג דקימי בגויה מטעמא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד הוא, ואלו חדר ויציע כי לא הוו ד"א כיון דחדא תשמישתא נינהו אע"ג דלא קימי בגויה מזדבני בסתמא אגב ביתא. וכיון דגבי בור ודות דאע"ג דלגבי בית ושדה לאו חדא תשמישתא נינהו מיקנו במתנה בסתמא אגב בית ואגב שדה, כל שכן חדר ויציע דלגבי בית חדא תשמישתא נינהו דמיקנו במתנה בסתמא אגב בית. וה"ה בגג ועלייה דקימין באוירא דביתא דומיא דבור ודות, אלא דבור ודות בעומקיה וגג ועלייה ברומיה. וכל שכן עומקא ורומא גרידא דטפל לבית טפי מבור ודות ומחילות. ודוקא בדבר שתשמישו לפנים, אבל אם היה תשמישו לחוץ מסתמא אינו נתון, דלאו מכלל הדבר הנתון הוא.
ואפי' בדבר שתשמישו לפנים נמי דוקא בדבר שהוא טפל לדבר הנתון, כגון היציע והחדר והגג והבור והדות שבבית שהן טפלין לבית, והמרחץ ובית הבד שבתוך החצר דטפלין לגבי חצר, דלא עדיפי מבור וגת ושובך שבשדה, דאע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי זביני אפי"ה מיקנו במתנה בסתמא. אבל בדבר שאינו טפל לדבר המכור, כגון שתי חצרות זו לפנים מזו וכן שני בתים זה לפנים מזה, אע"ג דתרוייהו חדא תשמישתא נינהו, כיון דאין אחד מהן טפל לחבירו, אם נתן את האחד לא נתן את השני, דחד בית יהיב ליה תרי בתי לא יהיב ליה, חדא חצר יהיב ליה שתי חצרות לא יהיב ליה. ואין צריך לומר מרחץ ובית הבד שלפנים מן החצר דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. תדע דהא בהדיא קתני בהאי מתני' דהנותן מתנה והמחזיק בנכסי הגר בהאי ענינא דתרוייהו חד דינא אית להו, וכי היכי דסבירא לן גבי המחזיק בנכסי הגר לענין שני בתים זה לפנים מזה שאם החזיק באחד מהן לקנותו ואת חברו אותו קנה חבירו לא קנה, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת [לעיל נ"ג ע"ב], גבי נותן מתנה נמי היכא דיהיב ליה חד מינייהו אותו קנה חברו לא קנה דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. ומ"ש ממכר דקי"ל [לעיל ס"ז ע"ב] מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה, שאני התם דזבין ליה תרויהו בהדיא, וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה דחדא מהניא לאידך, וה"ה נמי גבי מתנה כה"ג קני.
וכ"ת תינח נותן מתנה דבעין יפה נותן ומשום דלא היה לו לפרש, אלא האחין שחלקו הא קי"ל דכלקוחות דמו, ואם כן כל היכא דגבי לוקח לא קני גבי האחין שחלקו נמי לא ליקנו. ועוד דהא טעמא גבי מכר משום דהיה לו לפרש הוא, וגבי אחין שחלקו נמי היה להן לפרש. ועוד דמחזיק בנכסי הגר דליכא מאן דמקני ליה כלל מאי איכא למימר. ומסתברא דהיינו טעמא גבי אחין שחלקו, דכי אמרינן דשיוריה שייר הני מילי גבי מכר דאיכא למימר דאע"ג דזבין בית לא זבין חדר ולא יציע וכיוצא בהן, דהא לא רמיא עליה לזבוני ליה כוליה ממוניה. אבל האחין שחלקו, דמעיקרא מקמי חלוקה הוה ליה לכל חד מינייהו זכותא בכל פורתא ופורתא מהאי ממונא, וכי קא פלגי לאסתלוקי מהדדי קא מיכונו, דלא תהוי ליה לחד מינייהו זכותא בחולקיה דחבריה, על כרחיך כל חד מינייהו לא שייר זכותא לנפשיה בחולקא דחבריה. וכן אתה אומר בשותפין שחלקו, תרוייהו חד טעמא נינהו. והמחזיק בנכסי הגר, אע"ג דליכא דמקני ליה מידי, מהאי טעמא גופיה דליכא דמקני ליה מידי הוא דקני כוליה, דכי אמרינן דלא קני גבי מכר דדעת אחרת מקנה אותן ואיכא למימר שיורי שייר, דהא בדעתיה דמוכר תליא מילתא, אבל מחזיק בנכסי הגר דמהפקירא קא זכי בדעתיה דידיה תליא מילתא, ואנן סהדי דאיהו למקנא כוליה קא מיכוון, הילכך כל מידי דהוי טפל לגבי חבריה קני כדאמרן.
וטעמא דר' שמעון דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש מכל אלו שאינן מכורין בכלל המכר אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש, וכיון שהקדיש את השדה אי אפשר לומר ששייר את החרוב ואת השקמה, דאיסורא לא משייר לנפשיה. ואפילו היכא דטעין דלא שיירינהו אלא על מנת לעקרן, דאדהכי והכי קא מתהני משדה הקדש, ואם איתא דשיירינהו מעיקרא עקר להו מקמי דלקדשה לשדה. אבל בור וגת ושובך [ד]לא ינקי משדה הקדש אינן מוקדשין. וה"ה גבי מחיצת הקנים דליכא למיחש דילמא ינקי משדה הקדש, דכיון דאית להו קרקע מדנפשיהו קא ינקי, ואמטול הכי אינן מוקדשין לטעמיה דר' שמעון. ומסקנא לקמן [ע"ב ע"ב] דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ולא הקדיש את כולן, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, דכיון דבעין רעה מקדיש שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי [מדנפשייהו קא ינקי], אלא לדידכו דאמריתו דמקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא מקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש, דכיון דלא משייר ארעא אשתכח דקא ינקי משדה הקדש ולא משייר להו לנפשיה, אבל הנך דלא ינקי שיורי שייר, דנהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא לעיולי בהקדש מידי אחרינא לא. ואמרי ליה רבנן לא שנא הני ולא שנא הני כיון דטפלין נינהו לגבי שדה והקדיש את השדה הקדיש את כולן. וקי"ל כרבנן, דהא אוקימנא לדר' שמעון דלא כר' עקיבא ולא כרבנן כדבעינן למימר קמן.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ב ל"ז ע"ב] אמרי נהרדעי האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה מבי שיפוליה ועד תהומה מתקיף לה רבא ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כגון שאכלה שלש שנים וקא טעין דמזבין זבינתיה מיניה מבי שיפוליה ועד תהומא בפירוש, דטענתיה טענתא ולא מצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זבין לך. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד אמר ליה איבעי [ליה] למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בהו במשלם שניא אילין תפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולית ליה תקנתא מעיקרא, מי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא מצי אמר ליה כורכמא דרישקא זביני לך. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה, אבל היכא דלא אתי בחזקה שיש עמה טענה, אלא שיש עדים שלקחו סתם והוא טוען שקנה מקומו, אין בדבריו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ומצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמך דרישקא וזיל והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא לאחר מיתת הדקל, שאילן מת אין לו קרקע, אבל כל זמן שהוא קיים אין המוכר רשאי לעקרו, מידי דהוה אקונה שני אילנות בתוך של חבירו דאע"ג דאין להן קרקע אין המוכר רשאי לעקרן כל זמן שהן קיימין, כדבעינן לברורי בפרק המוכר את הספינה [לקמן פ"א ע"א]. ושמעינן מינה דכל היכא דידיעא מילתא דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, דדייקינן טעמא דכביש ליה לשטר משכנתא, הא לאו הכי לא קימא ליה חזקה. ושמעת מינה כללא דלא תקינו רבנן מילתא דאתי בה איניש לידי פסידא. למאי נפקא מינה, למאן דאורכיה לחבריה והדר בטלה לאורכתיה ואזל מארי אורכתא ואפיק מיניה דנתבע בדין, לא מצי מלוה למהדר עליה דלוה זימנא אחריתי. וכן בזמן שמת המלוה בינתים והלך המורשה והוציא מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים, אין היתומים יכולין להוציא מן הלוה פעם אחרת, דמאי הוה ליה למעבד. ואי אמרת יכלי לאפוקי מיניה, היכי תקינו רבנן אורכתא, והא אתי בה נתבע לידי פסידא. והני מילי באורכתא דיכיל לאפוקי בה בדינא, אבל בשליחותא גרידתא דלא יכיל שליח לאפוקי בה בדינא מיניה דנתבע בעל כרחיה, אי בטלה מלוה לשליחותיה ואזל שליח ויהיב ליה לוה זוזי בשליחותיה דמלוה, הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה לשווייה שליח מעיקרא, ומצי לוה למימר ליה אנא שליחותך עבדי, אבל ודאי אם מת המלוה בנתים ובא השליח ונטל מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים הרי הלוה חייב לשלם ליתומים והשליח משלם ללוה, דמאי הוה להו ליתמי למעבד, לוה הוא דאפסיד אנפשיה דיהיב ליה לשליח בשליחותא גרידתא. והיינו דאמרי' בבבא קמא בפרק הגוזל [ק"ד ע"ב] דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא ולא כלום הוא.
<h2>דף טו:</h2>
[ב"ב קס"ד ע"ב] אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע. הרהור עבירה, ואפילו בפנויה. עיון תפילה, דלא מכוין דעתיה בתפלה כדבעי, ואמרי ליה דיתיב ואמר אימת אתי אגרא אימת אתי אגרא. אבק לשון הרע, כדרב דימי, ללמדך שצריך אדם להזהר מהן יתר מדאי שאם לא נזהר אי אפשר שלא יבא בהן לידי מכשול.
<h2>דף טז.</h2>
[ב"ב קס"ד ע"ב] ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי אין זמן בזה. לפי שהזמן ראוי להכתב בין קשר לקשר שכנגדו במקום הנראה. אמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי שמא בין קשריו המורכבים זה על זה הוא מובלע ופלייה רבי וחזייה ואכשריה. הדר חזה ביה (ברב) [רבי] בבישות אמר ליה לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע. ושמעינן מינה דזמנו של מקושר בין קשר לקשר מקשריו המופרדין זה מזה הוא דכתבינן ליה במקום הנראה. ואי כתיב ליה בין קשר לקשר המורכבין זה על גבי זה כשר, מדאמר ליה רבי שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע, דאלמא אי עבד הכי נמי כשר, דאי ס"ד פסול מנא ליה הא לר"ש ברבי, אלא משום דזימנין נמי דעבדי הכי וכשר, דאי לאו הכי אדאמר ליה שמא בין קשריו הוא מובלע לימא ליה שמא מתוכו הוא כתוב. ושמעינן נמי מינה דאפי' מאן דחזי כתבא דלא כתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, לשון הרע הוי ואסיר. ואפי' היכא דכתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, במקום שרבים מצויין ואפשר דאיכא התם מאן דסאני ליה ואתי לאשתעויי בבישתיה, לשון הרע הוי ואסיר. כי הא דאמר רבי כמה מיושר כתב זה ואמר ליה רב לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתביה ואמר ליה רבי כלך מלשון הרע הזה משום דרב דימי דתאני רב דימי בריה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם (בגנותו) [בטובתו] של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. ודוקא בדוכתא דאיכא למיחש דילמא איכא התם מאן דסאני ליה ומשתעי בבישתיה.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה רבי אבא לרב יוסף היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא במטלטלי דלא מצי מכוין, אלא אפילו בעדות קרקע דמצי מכוין מצרנהא, פסול. וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב [ויקרא ה', א'] והוא עד או ראה או ידע. ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע, וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע. ואע"ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה קא מיירי ולא בשעת הגדה בב"ד, דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, דלא מקיש (אגדה) [הגדה] לראיה, אבל גלימא לא. דבעינא והוא עד או ראה או ידע וליכא, דהא לא מצי מכוין. ורב ששת אמר אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי (ונשתפא) [ונשתטה] פסול אבל היה [יודע] לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פתח ונסתמא וחזר ונסתמא וחזר ונתפתח פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר וכל שתחילתו וסופו בפסלות פסול. כלומר וכל שתחילתו או סופו בפסלות פסול, אלמא ידיעה והגדה כהדדי נינהו, ותרויהו בכשרות בעינן. תיובתא דכולהו תיובתא. וש"מ דהלכתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא.
<h2>דף יט.</h2>
ואי מידי דלא חשיב לאשתמושי ביה באנפי נפשיה הוא, כגון היכא דלית ביה בהאי יציע או בהאי חדר ד"א אי נמי דלא גביהי עשרה טפחים, מסתמא מזדבני אגב ביתא, דמגוף הבית המכור נינהו וכחורי הבית דמו, ובסתמא נמי קני ליה ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא. ואפי' למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר, הני מילי במידי דחשיב ליה לשיוריה, כגון המוכר את הבית, דכיון דלא מכר את היציע מידי דחשיב ליה הוא לשיוריה דרך לנפשיה, אי נמי במוכר את היציע דלא ניחא ליה דתהוי ליה ללוקח דרך עילויה. אבל במידי דלא חשיב ליה לשיוריה מודה דלאו בעין רעה מוכר. תדע מדלא קא מיפלגי אלא בסופא דמתני' גבי דרך, ש"מ דבבי דרישא דברי הכל נינהו. ועוד מדאוקימנא בגמ' [לעיל ס"א ע"א] למתניתין בדאית ביה בהאי יציע ד"א, דאי לית ליה ד"א מזדבן, ש"מ דברי הכל היא, דאי אמרת בפלוגתא דעין יפה ועין רעה שייכא, מני, לא רבי עקיבא ולא רבנן, אי רבי עקיבא אי אית ביה ד"א נמי לזדבן, ואי רבנן כי לית ביה ד"א נמי לא לזדבן. אלא לאו ש"מ דכל לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא צריך ליה לדבר המכור, לאו בעין יפה ועין רעה תליא מילתא, אלא במידי דחשיב למפלג רשותא לנפשיה תליא מילתא כדברירנא.
[ב"ב ס"ד ע"א] וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. רישא קא מיירי היכא דמכר את הבית דמסתמא לא מכר את הבור ולא את הדות וכיוצא בהן דאיירי בהו בריש פירקין לדברי הכל, והשתא קמ"ל בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לגבי דרך. ר' עקיבא סבר צריך המוכר ליקח לו דרך למיעל ליה להני בור ודות וכיוצא בהן דאשתייר גביה או יפרח באויר, ורבנן סברי אינו צריך ליקח לו דרך. וסופא קא מיירי בשמכר את הבור ואת הדות, דמסתמא שייר הבית לעצמו, דר' עקיבא סבר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. ובין ברישא בין בסיפא בחדא מילתא קא מפלגי, רבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר וכי זבין ליה בכל זכותא דהויא ליה בגויה הוא דזבין ליה, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושיורי שייר בזביניה זכותא דחזיא לשארא דלא זבין. הילכך רישא דמיירי במוכר את הבית, לר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, כיון שמכר את הבית אע"פ שלא מכר את הבור ואת הדות צריך המוכר ליקח לו דרך, שהרי לא שייר זכות לעצמו בדבר המכור. ורבנן סברי בעין רעה מוכר, וכיון דמסתמא שיורי שיירינהו להני בור ודות לנפשיה שיורי שייר להו דרך בבית המכור. ומודה ר"ע בזמן שאמר לו המוכר ללוקח הריני מוכר לך בית זה חוץ מבור ודות שבו שאין המוכר צריך ליקח לו דרך, דדייק לישנא יתירא, דכיון דבסתמא נמי שיורי שיירינהו וקא טרח לשיורינהו בפירוש ש"מ לשיורי להו דרך קא מיכוין.
ומסתברא דהני מילי היכא דלא אמר ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אבל היכא דאמר ליה נמי מארעית תהומא ועוד רום רקיעא אע"ג דאמר לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך. דכיון דכי לא אמר ליה חוץ מאלו קני להו לוקח להנהו בור ודות ומחילות דהא כתב ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא, על כרחיך כי אמר ליה חוץ מאלו לאו לשיורי להו דרך קאמר דהא לאו לישנא יתירא הוא אלא לשיורי גופייהו קאמר, וכיון דלא קאמר מילתא יתירתא הדרינן לטעמא קמא דר' עקיבא דאמר המוכר בעין יפה מוכר וצריך ליקח לו דרך. וסופא דמיירי בשמכר את הבור ואת הדות לאחר דמסתמא שייריה לבית לנפשיה נמי בהא פליגי, רבי עקיבא סבר בעין יפה מוכר וכיון דזבינינהו נהליה זבוני זבין ליה דרך למיעל ביה לההוא בור ודות דזבין ליה כי היכי דהוה עייל איהו, דהא בכל זכותא דהויא ליה בגויהו זבנינהו, ואי לא זבין ליה דרך הא לא זבנינהו נהליה בכל זכותא דהויא ליה בגויהו, דהא לא מצי לוקח לאתהנויי בהו כי היכי דהוה מתהני ליה לדידיה. ורבנן סברי בעין רעה מוכר ושיורי שייר לנפשיה מזכותא דהויא ליה לבור המכור זכותא דחזיא לבית המשוייר דלא תהוי ליה לאיניש אחרינא דרך עילויה. וקימא לן כר' עקיבא בתרוייהו.
וכי תימא לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר וכי מכרן לאחר צריך ליקח לו דרך, אי לא זבין ליה דרך למאי זבין ליה, וכי לפזר מעותיו הוא צריך, השתא גבי נקעים גבוהים עשרה טפחים דיכיל לאתהנויי בהו קאמרינן [לקמן ק"ג ע"א] אין אדם רוצה ליתן מעותיו ויראו לו בשנים ושלשה מקומות, הכא דבלא דרך לא מתהני ליה מזביני ולא מידי לא כל שכן. וגבי אותיות דאין נקנות במסירה נמי אי לאו דאיכא טעמא דלצור ע"פ צלוחיתו הוה אמרינן דמיקנו במסירה, ואם כן הכא גבי בור ודות אי לית להו דרך למאי (בו) מיבעו ליה. נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. ואע"ג דכי האי גונא מצי בר מצרא לסלוקיה, כדאמרינן התם [ב"מ ק"ח ע"א] גבי זבין גריוא דארעא בי מצעי נכסיה היכא דלא הויא עידית ולא זיבורית דמוכחא מילתא דאיערומי קא מיערים, אפילו הכי איכא למימר דסבר לוקח דלא מצי בר מצרא לסלוקיה, מידי דהוה אשני שטרות ראשון במכר ושני במתנה דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מיצרא [כתובות מ"ד ע"א], ואע"ג דכי מתברר דראשון במכר לא מהני ליה שני לגבי בר מיצרא ולא מידי, מידי דהוה אמתנה דכתיב בה אחריות, זימנין דמיכוין לאיערומי, הכא נמי לא שנא. ועוד דנפקא ליה מינה דאי מסליק ליה בר מצרא לית ליה פסידא, ואי לא מסליק ליה בר מצרא לכי ידע ביה תו לא מצי מסליק ליה והוה ליה בר מצרא כותיה. וכי תימא תינח בשאר אינשי, היכא דהוי האי לוקח מעיקרא בר מצרא מאי נפקא ליה מינה. איכא למימר דילמא דעתיה לזבונה לארעיה ולא ניחה ליה לבטולה למצרנותיה מהאי ארעא אחריתי, ואע"ג דחזינן דלא זבנה לארעיה לבסוף אימור אימלוכי הוא דאימלך.
והא דתנן [ב"ב ס"ד ע"א] ולא את הבור ולא את הדות יתיב רבינא וקא קשיא ליה היינו בור היינו דות. כלומר ששניהם בעומק הקרקע ועשויין להחזיק מים מכונסין, ואם כן למה לי למתנא תרתי. א"ל רבה תוספאה לרבינא ת"ש דתניא אחד הבור ואחד הדות שניהן בקרקע אלא שהבור בחפירה ודות בבנין. כלומר ששניהן בעומק הקרקע, אלא שהבור בחפירה, בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בניין, ודות בבנין, מחמת שנחפר בקרקע שאין מחזיק מים בלא בנין, שהמים נבלעים בכתלים, כענין שנאמר [ירמיה ב' י"ג] בורות נשברים אשר לא יכלו המים, ובור כזה עושין לו כותל בנין מתוכו סביב ונקרא דות. ותנא דמתני' נמי כי אצטריכי למתנא תרוייהו מהאי טעמא הוא דאצטריך, דאי תנא בור לחודיה הוה אמינא בור הוא דלא אבטיל לגבי בית משום דלית ביה בניין ולא דמי לבית אבל דות דבבנין כיון (דדות) [דדמי] לבית מזדבן אגב ביתא, ואי תנא דות הוה אמינא דות דבבנין הוא דלא מזדבן משום דחשיב אבל בור דלא חשיב בטיל לגבי בית ומזדבן, אצטריך לאשמועינן תרוייהו דלא מזדבני.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ב מ"ח ע"א] תניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול אפילו בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מ"ט ניחא ליה כי היכי דתהוי ליה כפרה וגמר ומייתי. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. סבר מצוה לשמוע דברי חכמים וגמר ומגרש. מתיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול אמאי התם נמי לימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו מעושה מגוים כשר ומה טעם אמרו בגוים פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה. וליתה להא דרב משרשיא, וכבר ברירנא לה גיטין פרק המגרש את אשתו [פ"ח ע"ב]. וכי תימא מכל מקום קשיא, שאני זביני דקא שקיל זוזי כדבעינן למימר קמן.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ"ח ע"א] אמר רבא הילכתא תלויה וזבין זביניה זביני והני מילי בשדה סתם. כלומר שאנסוהו למכור שדה אחת מכלל שדותיו ובירר המוכר אחד מהן ומכרה, דכיון דהוה ליה לאשתמוטי מהאי באחריתי וחזינן דקפיד לזבונה להא ודלא לזבונה לאידך, שמע מינה מגמר גמר ואקני. אבל בשדה זו, כלומר שאנסוהו למכור שדה זו ומכרה לא אמרינן גמר ומקני, דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי. כלומר דלא ארצי ליה מוכר לגזלן זוזי, דשקל מיניה למחזי אי טבי נינהו ואי לא, אבל ארצי ליה זוזי לא. דכיון דקפיד למשקל זוזי טבי ש"מ גמר ואקני. ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי אבל הוה ליה לאשתמוטי מיניה ולא אשתמיט לא. ולא היא, אלא לא שנא בשדה זו ולא שנא בשדה סתם, לא שנא ארצי זוזי ולא שנא לא ארצי זוזי קנה, דאסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין. רב אשי אמר באשה ודאי לא הוה קידושיה קידושין מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא. דהפקר ב"ד הפקר, הילכך שוינהו רבנן להנהו מעות מתנה, אי נמי כמאן דזכיא בהו מהפקר, קדיש בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. כמי שלא בא עליה לשם קידושין אלא לשם זנות, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אדעתא דמקיימי להו רבנן לקידושיה, איגלאי מילתא למפרע דההיא בעילה בעילת זנות הואי. וקיימא לן כרב אשי דאמר באשה ודאי לא הוו קידושיה קידושין, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, וכל שכן בשטר דלא מטיא לה הנאה מיניה, דאפי' מדאורייתא נמי כיון דאניסא לא הוו קידושי. אבל לענין מקח וממכר בכלהו הוו זביניה זביני, לא שנא בשדה סתם ולא שנא בשדה זו, בין דהוה ליה לאשתמוטי בין דלא הו"ל לאשתמוטי, בין ארצי ליה זוזי בין דלא ארצי ליה זוזי, בכולהו קני. והוא דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני, בין דכתב ליה שטרא בין דלא כתב ליה, כל היכא דבעלמא כי האי גוונא קני הכא נמי קני כדברירנא לעיל.
וממאי דהאי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן לאו דלא יהיב ליה זוזי הוא, דהא רב הונא הוא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני ואוקימנא בדיהיב ליה זוזי כי היכי דלא תיקשי דשמואל אדרב הונא, ואי אמרת דאפילו בדלא יהיב ליה זוזי קנה הדר קושיין לדוכתיה. ותו אי ס"ד דהאי דלא ארצי זוזי דקאמרינן הכא דלא יהיב ליה זוזי הוא, האי דלא יהיב ליה זוזי מיבעי ליה, ומאי שנא מעיקרא בשמעתיה דרב הונא דנקט לישנא דיהיב ליה זוזי ומאי שנא הכא דנקט לישנא דארצי ליה זוזי. ועוד היכן מצינו לשון הרצאה שהוא לשון כתיבה. אלא לאו שמע מינה דהאי ארצי ליה זוזי ולא ארצי ליה זוזי דאסיקנא (תקני) [דקני] תרויהו בדיהיב ליה חמסן זוזי למוכר קאי. ומאי לא ארצי ליה זוזי, דלא ארצי מוכר זוזי ולא עיין בהו אי טבי נינהו ואי לא, אלא שקל מאי דיהיב ליה חמסן בין טבי בין תיקלי, דסד"א כיון דלא קפיד אזוזי לא קמר ואקני, קמ"ל דקני. והאי ודאי הוא דמיקרי ארצויי זוזי כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א] אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ח ע"א] הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן, הכא נמי האי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן הכי משמע, ולעולם הוא דיהיב ליה חמסן למוכר זוזי, אבל לא יהיב ליה זוזי לא קנה עד שיכתוב אחריות. והני מילי דלא מסר מודעא אזביני, אבל מסר מודעא אזביני, כגון דמסהדי עדים דאמר קמייהו פלניא אניס לי לזבוני ליה ארעאי וצריכנא לזבוני ליה אגב אונסא דאניס לי בכך וכך, וכדו מוסרנא מודעא קדמיכון אהנהו זביני דמזביננא ליה דלכי יכילנא תבענא ליה בדינא, ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה דפלניא דנא, בין דאסהידן ליה בשטר בין בעל פה מודעיה מודעא ובטלי זביני, כדאמרן בפירקין [לעיל מ' ע"א] כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא הוא ואוקימנא במודעא דזביני, אלמא מהני מודעא לבטולי זביני, וכדאמרינן נמי לקמן אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם.
ואי הדר בטלי למודעיה, חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא. איכא מאן דאמר דאע"ג דבטליה בעידן זביני דאניס הוי ביטול, דמדמי ליה לבטול מודעי דגט, דאע"ג דכייפינן ליה עד דמבטיל ליה למודעי קמא הוי ביטול ומתכשר גיטא, כדאיתא בערכין [כ"א ע"ב], והוא הדין גבי זביני, דכי היכי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, כי מסר מודעא והדר בטליה למודעי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומבטיל. ואיכא מאן דאמר דלא הוי ביטול אלא היכא דאיתברר דמדעתא דנפשיה בטליה לבתר דאסתלק אונסיה, ואי לא לא הוי ביטול, דכולה מילתא אונסא היא, דאי לאו דבטיל הוה אניס ליה טפי, מידי דהוה אהודאה דקאמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן, וביטול נמי כהודאה דמי, דההוא דאניס ליה לזבוני אניס ליה לבטולי. והדין הוא סברא דרבינו האיי גאון ז"ל דכתב בספר מקח וממכר [שער ל"א] דהיכא דמסר מודעא אזביני, אפילו פריש בשטר זביני דזבין ליה בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעי ולא כלום הוא, דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה במאי דבעי, ובמאי דמיבטלא אודיתיה בעיקר זביני מיבטלא אודיתיה בביטול מודעי. ואסתייע מדפלוג רבנן בין דאמרי עדים בפנינו מנה לו להיכא דאמרי בפנינו הודה לו, אלמא הודאת האנוס לא מיחייב בה כל עיקר. ועוד כתב דכי היכי דמודעא דזביני לא מיקיים עד דמתברר אונסיה כי היכי דאתברר מודעיה, ה"נ לא מיבטיל עד דמתברר דמסתלק אונסיה כמה דאיתברר ביטול מודעי. ואף רבינו יצחק בעל הלכות נמי הכין סבירא ליה בתשובה [סי' מ"א], ודחייה לסברא דמאן דסבר לדמוייה לגט דשאני גט דמדינא מיחייב למיתב גיטה וכי מעשינן ליה כדין קא מעשינן ליה מידי דהוה אחייבי עולות ושלמים, אבל זביני דלא מיחייב מדינא לזבוני כי בטליה למודעי באונס לא הוי ביטול.
ומסתברא כוותייהו. מיהו צריכינן לברורה למילתא טפי כי היכי דתיסוק לן שמעתא אליבא דהלכתא. דטעמא דגט לאו משום דמיחייב מדינא למיתב גיטא בלחוד הוא, דאם כן למה ליה למימר רוצה אני, וכי מסיר מודעא נמי למה לי ביטול. אלא משום דסבירא לן דאין האיש מגרש אלא לרצונו, ואע"ג דמיחייב מדינא לגרושי אי לא מגרש לרצונו לא הוו גירושין, ואם כן כי היכי דגבי גט אע"ג דלא אמר רוצה אני אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה אמרינן לרצונו גריש ולרצונו בטיל, גבי זביני נמי אע"ג דלא זבין אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה נימא לרצונו הוא דזבין ולרצונו בטיל. ועוד כי אתינן לסיועיה לר' הונא מחייבי עולות ושלמים ומגיטי נשים, מאי שנא גבי חייבי עולות ושלמים דאיצטריך למדחא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה וגבי גיטי נשים דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים, לפרוך בתרויהו מחד טעמא, דדילמא שאני התם דמדינא מיחייב לאיתויי האי קרבן ולמיתביה להאי גיטא. אלא טעמא דמילתא דכל היכא דכי כייפינן ליה כדין כייפינן ליה כי עביד לרצונו הוא דעביד בין בחייבי עולות ושלמים בין בגיטי נשים, כדקאמרינן בהדיא בשמעתין גבי חייבי עולות ושלמים דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, וגבי גיטי נשים נמי דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים דגמר ומגרש, והוא הדין נמי גבי ביטול מודעי, דכיון דלא מיקים גיטא דאימסיר עליה מודעא אלא בביטול מודעי חד טעמא הוא. ואע"ג דאנן סהדי דלא גריש ולא בטיל אלא אגב אונסיה, יצריה בישא הוא דלא עבד אלא לאנסו, יצר הטוב שבו כי גריש וכי בטיל לרצונו הוא דגריש ובטיל, ואנן כי צריכינן לעשוייה למכפא יצריה בישא ליצריה טבא למיצת דינא הוא דאיצטריכינן, ולרצונו הוא כדברירנא בפרק המגרש. לאפוקי זביני, דכיון דלא מיחייב מדינא לזבוני כולה מילתא כי עביד באונס הוא דעביד, דנהי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה וזוזי דשקיל גמר ומקני, מיהו כי מסר מודעא מעיקרא גלי אדעתיה דלא גמר ומקני לא אגב אונסיה ולא אגב זוזי. וכי היכי דאהני מודעא לגבי עיקר זביני דלא לימא אגב אונסיה גמר ומקני, אהני נמי גבי ביטול מודעיה דלא לימא אגב אונסיה גמר ומבטיל, ואע"ג דלא מסר מודעא אלא אעיקר זביני, מסתמא כי מסר מודעא אכולהו חיזוקי דמיקיימי בהו זביני הוא דמסר.
וכי תימא אי הכי כי לא מסר מודעה נמי, דקיימא לן דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דאמר רוצה אני, וכי אמר רוצה אני נמי מאי הוה, לימא אניס הוא, דמאן דאניס ליה לזבוני אניס ליה למימר רוצה אני. שאני התם דמעיקרא לא מסר מודעה לעתיד, דאע"ג דמעיקרא הוה אמר איני רוצה דעתא באנפי נפשה הואי, דסבר דלעולם לא כאיף ליה אונסיה לזבוני, וכי הדר אגב אונסיה ואמר רוצה אני דעתא אחריתי היא, ואגב אונסיה גמר ומקני, ואמטול הכי לא הויא דעתא קמייתא מודעא לדעתא בתרייתא דהא הדר ביה מקמייתא. אבל היכא דמסר מודעא לעתיד כולה חדא דעתא היא, דמעיקרא אסיק אדעתיה דכאיף ליה אונסיה לזבוני והוה דעתיה לזבוני ליה לפי שעה למדחא אונסיה אדעתא דכי יכיל קאים עליה בדינא, ואמטול הכי קדים ומסר מודעא אזביני, וכי היכי דמסר מודעא אזביני הכי [נמי] מסר מודעא אביטול מודעי דמכלל אנפי דמיקיימי בהו זביני הוא. ועוד דכי היכי דאסיק אדעתיה דכאיף ליה לזבוני הכי אסיק אדעתיה דכאיף ליה למעבד כל מידי דמיקיימי ביה זביני, וכי מסר מודעא אכולהו מילי דכייף ליה אונסיה בהני זביני קא מסר. ואפילו תימא דלא אסיק אדעתיה למימסר מודעא אביטול מודעי, כיון דמסר מודעא אזביני, אדעתיה דכולהו אנפי דמיקיימי בהו זביני ואפילו אביטול מודעי נמי קא מסר.
והכי נמי מסתברא, דאי לאו דאית ליה לנגזל תקנתא במודעא לא סגיא דלא הוו מתקני ליה רבנן תקנתא אחריתי, כי היכי דתקון גבי יאוש כדי דלא ליקני, ובבעל חוב דלא ליגבי מן העידית משום חששא דאקפוץ ואלונו, וכל שכן בתליוה וזבין, וחס להו לרבנן גודרי פרצותיהן של ישראל למשבקה להאי פירצה בלא גדר, דאי לאו דאית לה תקנתא במודעא מעיקר דינא לא סגיא דלא ליתקנו בה תקנתא דלא להוו זביניה זביני כלל, דהוה מהניא בין לגופיה בין לממוניה, דכי הוה ידע אנס דלא הוו זביניה זביני לא הוה אניס ליה לזבוני, אלא אי הוה גזיל לה מיניה הוה גזיל ולכי הוה יכיל נגזל למכפייה בדינא הוה אזיל ומפיק לה מיניה. אלא על כרחין האי דלא עבדו בה תקנתא מטעמא דמודעא הוא, דכל היכא דאית ליה לנגזל תקנתא למעבד לנפשיה לא עבדו ליה רבנן תקנתא, אלא גבי אשה דאיסורא הוא משום פריצותא, אבל בזביני איבעי ליה לממסר מודעא ואי לא מסר איהו דאפסיד אנפשיה.
והשתא דאמרת כל היכא דמסר מודעא אזביניה דאניס עלייהו אע"ג דבטליה למודעיה באונס נמי ולא כלום הוא, לא מהני ביטול מודעי בזביני עד דמסהדי סהדי דידעי ביה בסילוק אונסיה, דאלו מחמת אודיתיה דמוכר אע"ג דלא אודי ובטיל אלא לזמן מרובה ולא כלום הוא, דלא עדיף מלוקח מסקריקון דאפילו היכא דזבין מיניה לאחר שנים עשר חדש אע"פ שחזר ולקח מבעל הבית למשנה ראשונה מקחו בטל, ואע"ג דלא איתחזק האי לוקח באונסא כלל כיון דמכח סיקריקון קאתי יכול בעל הבית למימר נחת רוח עשיתי לסיקריקון, וכ"ש לסיקריקון גופיה דאי בעי מיניה לבטולי מודעי או לקיומי זביניה ודאי עביד ליה נחת רוח. אלא לא משכחת לה דמהני ביטול מודעי בזביני אלא היכא דמסהדי סהדי דאנן ידעינן ביה בסילוק אונסיה, ואע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, מידי דהוה אעיקר מודעא דסגיא להו למכתב אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא אע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, דמסתמא כיון דחתימי בשטרא אהאי לישנא לא סגיא דלא ידעי בסילוק אונסיה מחמת דהדר אנס וציית דינא לכולי עלמא, אי נמי מחמת דחליש תוקפיה, אי נמי דהוה שכיח ליה לנגזל בי דואר דמסליק אונסיה דאנס מיניה ולא איזיל קא אזיל אלא אתפשר בהדי אנס לבטולי מודעיה או לקיומיה זביניה וקנו מיניה, אי נמי אודי ליה אודויי. דאי לא ידעי בסילוק אונסיה מחמת חד מהני אנפי ומאי דדמי להו לא הוה להו רשותא למכתב הכין. ואע"ג דמסהדי דיהיב ליה זוזיה אחריני לבטולי מודעיה, כל כמה דלא אסתלק אונסיה ולא כלום הוא, דהא זביני גופייהו אע"ג דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני לא בטיל מודעא בהכין.
וכי תימא אי ס"ד לא מהני ביטול מודעא דזביני אלא היכא דבטליה לבתר דאסתלק אונסיה, היכי משכחת לה, אי בעידן זביני אכתי אנוס הוא כדאמרן, ואי לבתר זביני כי איסתלק אונסיה נמי מאי הוי, כיון דבעידן זביני אכתי לא בטיל מודעא ומקחו בטל ארעא בחזקת מוכר קיימא, והשתא דמבטיל ליה למודעיה לא קא מקני ליה ולא מידי. לעולם דמבטיל לבתר זביני, וכיון דבטיל כל מודעא דמסר אהנהו זביני כמאן דקיימינהו לזביניה דמי, מתרי אנפי, חדא דכיון דקנו מיניה אביטול מודעא דמבטיל להו לזביני כמאן דקנו מיניה דקיימינהו להנך זביני דמי, ועוד דכי בטליה למודעא לאו מודעה בלחוד קא מיכוין לבטולי אלא זכותא דאית ליה בההוא מודעא קא מיכוין לבטולי, כי ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכותאי [נדרים כ"ז ע"א] דאי בטלן זכותיה ממילא זכי חבריה, הכא נמי כיון דבטלה לזכותא דאית ליה במודעי כי קאי בדינא אזביני על כרחיך בזביני דלא מסיר עלייהו מודעא הוא דדיינינן ליה, וממילא אוקימו להו זביני דלוקח, וקיימא לן תליוה וזבין [זביניה זביני] היכא דאודי ליה דלא מסר מודעא מקמי הכין דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דהא פסלינהו לסהדי דמודעא ואשתכח דליכא מודעא לבטולינהו לזביני. והוא דאודי לבתר דאסתלק אונסיה כדברירנא.
והשתא דאתברר דטעמא דמילתא גבי גט אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול משום דעשויה כדין, וגבי זביני דלא הוי ביטול משום דאנסוה לזבוני שלא כדין, ש"מ דגט וזביני לענין ביטול חד דינא נינהו. דכל היכא דאנסוה כדין בין בגיטי בין בזביני, כגון היכא דקיימא לן דכופין אותו למכור, והוא הדין בדינא דגוד או אגוד ומאי דדמי ליה, אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול, והוא דאמר רוצה אני. וכל היכא דאנסוה למיתב גיטא או לזבוני שלא כדין לא הוי ביטול עד דמתברר דבטיל ברעות נפשיה לבתר דאיסתלק אונסיה. והני מילי דאיתברר דאנסוה מעיקרא, אבל היכא דלא איתברר דאניס מעיקרא בעיקר זביני או בעיקר גירושין, אע"ג דלא איתברר דלא אניס בביטולה מסתמא הוי ביטול. והוא הדין גבי מתנה להני תרי אנפי בתראי, דאלו אנפא קמא דאיירינן בדאנסוה כדין לא משכחת ליה גבי מתנה. והיכא דמסר מודעא אזביני ואביטול מודעי והדר בתר הכין ובטליה למודעא דזביני ודביטול מודעי, אע"ג דמסר מודעא מעיקרא אביטול מודעי, בתר ביטול מודעי אזלינן דהיא דעתא בתרייתא כדברירנא בפרק המגרש, וה"ה גבי גט ומתנה כל חד וחד כי דיניה.
ומסתברא דגבי מתנה אע"ג דלא מסר מודעא נמי כיון דאיתברר דאגב אונסיה קא יהיב אין מתנתו מתנה. ודייקינן לה להא מילתא מזביני, דהא אפילו גבי זביני כי לא יהיב ליה זוזי לא קני, וכל שכן מתנה דודאי לא יהיב ליה ולא מידי. וכי תימא מי דמי, התם גבי זביני כיון דדעתיה למשקל מיניה זוזי כל כמה דלא שקיל זוזי לא גמר ומקני, ואלו גבי מתנה כיון דלאו אדעתא דמשקל זוזי קא יהיב קני, דאגב אונסיה גמר ומקני, הא גבי גט אשה דלא שייכי ביה זוזי ותנן גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול, דאי ס"ד אע"ג דלא מטיא ליה הנאה נמי גמר ומקני, בגוים אמאי פסול. ואי משום דרב משרשיא, הא אידחיא לה בגיטין בדוכתה [פ"ח ע"ב], ואסיקנא דגט המעושה בגוים אפילו עשויה כדין נמי כי פסיל לכהונה משום דמיחלף (ד)בכדין דישראל, אבל שלא כדין דגוים אפילו ריח הגט אין בו, ואי ס"ד מדאורייתא כשר דאגב אונסיה גמר ומגרש אפילו שלא כדין נמי להני. וכי תימא שלא תהא כל אחת ואחת תולה את עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, תינח פסול דלא מציא לאינסובי ביה ולחומרא, אלא אמאי אינו פוסל בכהונה, כיון דמדאורייתא גרושה היא היכי קיימי רבנן ושרו גרושה לכהן. אלא ודאי ש"מ דליתא לדרב משרשיא, ובגוים מדאורייתא פסול דלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומגרש. הכא נמי גבי מתנה כיון דלא מטיא ליה הנאה מיניה לא קני. תדע נמי דהא סיקריקון כי הוה אניס לישראל לאו לזבוני ליה הוה אניס ליה אלא למיתב ליה ארעיה במתנה הוה אניס לה, ואי אמרת כל היכא דלא מסר מודעא קני כי לקח מסיקריקון וחזר לקח מבעל הבית אמאי מקחו בטל. אלא לאו ש"מ דכל היכא דלא שקיל זוזי אע"ג דלא מסר מודעא נמי לא קני לה אנס לההיא ארעא ולא מאן דאתי בה מחמתיה, לא שנא מכר ולא שנא מתנה, וכן הלכתא. ושמעינן מינה לענין קידושין דהיכא דתליוה ואיקדשה ליה אי נמי תליוה לגברא וקדיש, קידושיה לאו קידושי, כדרב אשי דאמר באשה ודאי קידושיה לאו קידושין, מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, מ"ט שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ולא הוו קידושי, וכל שכן היכא דקדיש בשטרא כדברירנא.
[ב"ב מ"ח ע"א] מתיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי לימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקנה אבל בשטר קנה. ומקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר. וכי תימא דילמא רב הונא כרב סבירא ליה, הא בהדיא אמרינן גבי שמעתא דגזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה [לעיל מ"ז ע"ב] דרב הונא לאפוקי מדרב (הונא) [הוא] דאתא ולאשמועינן כדשמואל. וכי תימא הכא נמי דכתב ליה אחריות, הא תליוה וזבין סתמא קאמר, דמשמע כסתם זביני דעלמא. ופריק מודי שמואל היכא דיהיב ליה זוזי. דאגב אונסיה דזוזי דשקיל גמר ומקני. ומקשינן ולרב ביבי דמסיים בה משמא דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו מאי איכא למימר. דהא התם דבדיהיב ליה זוזי עסקינן מדקאמר אבל מעות יש לו, ואפי"ה קאמר קרקע אין לו. ופרקינן דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה. ושמעינן מינה דרב הונא לית ליה דרב ביבי, אלא כל היכא דיהיב ליה זוזי קנה, ואי לא יהיב ליה זוזי אע"ג דכתב ליה שטרא לא קנה עד שיכתוב אחריות, כדשמואל דקימא לן כותיה בדיני. וקיימא לן נמי כרב הונא, דהא איפסיקא הלכתא בהדיא כוותיה לקמן. ושמואל ורב הונא לא פליגי אהדדי, דהא בהדיא אמרינן דמודי שמואל היכא דיהיב ליה זוזי דקנה כדרב הונא, וכי קאמר שמואל אף בשטר לא קני עד שיכתוב אחריות בדלא יהיב ליה זוזי, וכי קאמר רב הונא זביניה זביני בדיהיב ליה זוזי. והני מילי היכא דאמרי עדים בפנינו מנה לו, אבל בפנינו הודה לו אפי' מעות אין לו, כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן, ובהא ודאי איתה לדרב ביבי. בדלא כתב ליה שטרא כפשטה דהא כשאמרו עדים קאמר ועל פה משמע, דהוה שמעת מינה דאע"ג דבעלמא במקום שאין כותבין את השטר קני בזוזי גרידי, גבי גזלן לא קני אלא אצטריך לאוקמה בפלוגתא, ש"מ דכי האי גונא נמי אצטריך קסבר רב הונא דקני. וההיא דאמרינן אליבא דרב הונא מודי שמואל היכא דיהיב זוזי, דמשמע מודי ליה לרב דקנה בשטר, דשמעת מינה דאפי' יהיב זוזי נמי שטרא בעי, התם במקום שכותבין את השטר, דכיון דאפילו ברצון לא קני עד שיכתוב את השטר כל שכן באונס, אבל במקום שאין כותבין את השטר כיון דבעלמא קני בזוזי גרידי גבי גזלן נמי קני. והאי דלא אוקימנא לדרב ביבי במקום שכותבין את השטר, משום דקשיא ליה מאי איריא גזלן אפילו כולי עלמא לא קנו. ועוד רישא דקאמר וכולן שהביאו ראיה ראיתן ראיה ומעמידין שדה בידן אמאי מעמידין. אלא לא מיתוקמא ליה אלא באנפא דקני בעלמא, דרב ביבי סבר גבי גזלן לא קני ואפילו בזוזי ובשטר, ורב הונא סבר קני ואפילו בזוזי גרידי. ושמעתיה דרבא נמי גבי תליוה וזבין דיקא, דסבר לפלוגי בה בכולהו הנך אנפי דפליג, ואלו בין היכא דכתב ליה שטרא להיכא דלא כתב ליה שטרא לא פליג, שמעת מינה דבהאי אנפא לא שנא ליה בין גזלן לשאר אינשי, וכל שכן למסקנא דגמרא דמסיק בה והלכתא בכולהו זביניה זביני. והאי דלא אצטריך לפרושי בדיהיב זוזי דסתם זביני בזוזי משמע. ועוד (דמיירי) [דמידי] דלא קני בעלמא לא אצטריך לאשמועינן דלא קני בגזלן. תדע נמי דהא אשה לא שייך בה שטרא למכתב ליה לבעל, ואפילו הכי קא ס"ד דקידושיה קידושין. ואפילו לרב אשי דאמר באשה ודאי קידושיה לאו קידושי, טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, הא לאו הכי הוו קידושי, והוא הדין גבי שדה במקום שאין כותבין את השטר דחד טעמא נינהו. מיהו אפי' (לא) יהיב ליה זוזי וכתיב ליה שטרא נמי, הני מילי דאמר רוצה אני כדאוקימנא להא שמעתא בסוף פרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"ב ע"א], דאיכא למימר דגמר וקני, אבל לא אמר רוצה אני, כיון דאנן סהדי דאניס הוא ולא אמר מילתא דמוכחא עליה דגמר ואקני לא הוו זביניה זביני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא לעיל, ואיתא נמי בערכין בסוף פרק האומר משקלי עלי [כ"א ע"ב]. ואידי ואידי דלא מסר מודעא, אבל מסר מודעא אע"ג דאמר רוצה אני נמי לא, כדבעינן למימר קמן.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי, נוסחא אחרינא מקמי דלודעינהו ליתמי, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דר"י אמר אימור צרארי אתפשיה מאי ביניהו איכא ביניהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתוה ומית בשמותיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. האי ערבא דיתמי דקאמרינן, לאו למלוה דיזפי יתמי גופיהו אתעביד ערב, אלא למלוה דאבוהון הוא דאתעביד ערב, וכיון דמית הלוה ונפלי נכסי קמי יתמי ורמא ליה חיובא גביהו, הוה ליה הערב ערבא דיתמי. ואי הוה ניחא ליה לערב למדחייה למלוה עד דתבע להו המלוה ליתמי, הוה מצי דחי ליה, דהא קימא לן לא יתבע ערב תחלה. ודיקא נמי מדאמרינן גבי מעשה דערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי אפי' למאן דאמר חיישינן לצררי הני מילי ישראל אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל לא חיישינן, דשמעת מינה דהאי עובדא קמא דמיירי בערבא דישראל (כד) [בד]הוה יכיל הערב לדחוייה למלוה לגבי יתמי עסקינן כדבעינן לברורי לקמן בהך עובדא, דאי לא הוה יכיל לאשתמוטי ליה לא הוה חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי. אלא הכא במאי עסקינן דפרעיה ערב למלוה מדעתיה מקמי דלתבעינהו המלוה ליתמי, וקא הדר הערב וקא תבע להו ליתמי לשלומי ליה הנהו זוזי דפרע ליה למלוה עלויהו. ולמאן דגריס מקמי דלודעינהו ליתמי אית ליה נמי מקמי דלתבעינהו ליתמי, מיהו מוסיף בה ענינא דפרעיה מקמי דלודעינהו הערב ליתמי, דאי הוה מודע להו ואמרי ליה זיל פרעיה מדידך הוו מחייבי למפרעיה לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דכי חיישינן לצררי היכא דקדים פרעיה בלא דעתא דיתמי, דאי לאו דאתפשיה אבוהון צררי לא הוה קדים ופרע ליה, אבל היכא דפרעיה מדעתא דיתמי שליחותיהו הוא דעבד, ולאו משום דאתפשיה אבוהון צרריה. ולית הילכתא כותיהו בהא כדבעינן למימר קמן.
והאי מלוה דפרעיה האי ערב למלוה, מלוה בשטר הואי, דאי במלוה על פה בהא לימא רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, הא גדולים דבני מעבד מצוה נינהו חייבין, והא קימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכיון דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה יכיל למטען פרעתי, אינהו אמאי חייבין, הא קיימא לן טוענין ליורש, וסוגיין בכוליה תלמודין דטענינן להו ליתמי מילתא דיכיל אבוהון למטען, ואשתכח דמלוה גופיה לא הוה מצי למגבא מיתמי. ועוד אי במלוה על פה, הא קימא לן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, וכיון דמלוה גופיה לא מצי למגבא מיתמי, כי פרעיה ערב נמי כי דיניה לא מיחייבי יתמי למפרעיה לערב ולא מידי. לא שנא פרעיה ערב לבתר דתבעינהו מלוה ליתמי ולא פרעיה, ולא שנא פרעיה מקמי דלתבעינהו ליתמי, דכיון דלא מיחייביה למפרעיה למלוה כל שכן דלא מיחייבי למפרעיה לערב דאתי מחמתיה, לא שנא קטנים ולא שנא גדולים. וכי תימא לעולם במלוה על פה, והכא במאי עסקינן בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, אם כן בהא לימא רב הונא בריה דרב יהושע חיישינן לצררי, והא בהדיא אמרינן דהיכא דחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה ולא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי. אלא הכא במלוה בשטר עסיקינן, דאיכא למאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים ואיכא למאן דאמר אין נזקקין כדאיתא בערכין [כ"ב ע"א], וקסברי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכי אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים הני מילי במלוה על פה, אבל במלוה בשטר נזקקין. דאי למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה דתימא לאו בני מעבד מצוה נינהו, הני מילי במלוה על פה דממילא קא משתעבד משום מצוה, אבל במלוה בשטר דאיהו שעביד נפשיה אפילו לגבי יתמי נמי משתעבד, דאטו אנן מי קא בעינן מיניהו למיתב לן מידי כי היכי דתימא לאו בני מעבד מצוה נינהו, אנן בתר נכסי דשעבד אבוהון הוא דאזלינן. אילו זבינינהו אבוהון להני נכסי מי לא הוה מפיק להו הלוקח מיניהו, ומה לי זבנינהו ומה לי שעבדינהו בחובו, היכא דליכא למיחש לצררי חדא מילתא היא. תדע מדמשנינן לקמן אליבא דרב פפא שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי, כלומר לשווייה כמלוה בשטר כדבעינן למימר קמן, ש"מ דבמלוה בשטר אפי' רב פפא מודי, דאי לא תימא הכי מאי שנוייה דרב פפא. והוא הדין דרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי כי חייש במלוה על פה, אבל במלוה בשטר לא חייש, דאם איתא דאתפסיה צררי שטרי בידיה מאי בעי. ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע [ד]קאמרינן בשמעתין דהכא דלא מגבינן מיתמי לאו בדינא דמלוה גופיה בהדי יתמי קא מיירו, דהא אוקימנא במלוה בשטר ובמלוה בשטר תרויהו סבירא להו דנזקקין, אלא בדינא דערב בהדי יתמי בהאי עובדא [ד]כמלוה על פה דמי כדבעינן לברורי לקמן.
וההיא דגרסינן בערכין [שם] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמעתיה להא דאמר רב הונא חברין משמא דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואמרינן עלה ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה מאי ביניהו איכא ביניהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, התם נמי כי קא מיירי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במלוה על פה קא מיירו, אבל במלוה בשטר סבירא להו דנזקקין. וכי תימא מכדי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לפרושי טעמי דרב נחמן דאמר מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי קאתו, דהא עלה קא מיבעיא לן ומעיקרא מאי טעמא לא ועלה קאמר רב פפא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע משום צררי ועלה קאמר רב נחמן כיון דשמעתה להא דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואי במלוה על פה בהא לימא רב הונא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו ובהא לימא ר"נ מכאן ואילך מזדקיקנא, ולית להו טוענין ליורש טוענין ללוקח, ועוד בהא לימא רבא משום שובר, ואי במלוה על פה שובר מאי עיבידתיה. הא לא קשיא, דכלהו הני אמוראי אע"ג דלפרושי טעמיה דר"נ קאתו דלא הוה מזדקיק מעיקרא לנכסי דיתמי, כל חד מיניהו טעמא דנפשיה קאמר ולא שייך טעמיה דהאי בטעמיה דאידך, דאי הוה שיכי טעמיהו בהדדי לא הוה מיבעיא ליה לגמרא מאי ביניהו ואצטריך למימר איכא ביניהו שחייב מודה א"נ דשמתוה ומית בשמתיה. אלא על כרחיך כלהו פליגי אהדדי. מיהו טעמיהו דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע שייכי בהדדי בחד אנפא, דתרויהו סבירא להו דכי קאמר ר"נ מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי במלוה ע"פ בלחוד קאמר, אבל במלוה בשטר מעיקרא נמי הוה מזדקיק. ורבא דאמר טעמא דלא הוה מזדקיק מעיקרא משום שובר הוא נינהו לחודיה דהוה סבירא ליה דאפילו במלוה בשטר נמי לא הוה מזדקיק.
וכי תימא בשלמא לרבא ניחא, כי קאמר רב נחמן מכאן ואילך מזדקיקנא במלוה בשטר קאמר, ולרב פפא נמי דמוקים לה במלוה ע"פ וקאמר טעמא משום מצוה כי קאמר ר"נ מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים ומכאן ואילך מזדקיקנא במלוה ע"פ, וכגון שחייב מודה א"נ דשמתוה ומית בשמתיה דאתברר דלא פרעיה, אבל היכא דלא אתברר דלא פרע מכאן ואילך נמי לא הוה מזדקיק דטוענין ליורש. אלא לרב הונא בריה דרב יהושע דמוקים לה במלוה ע"פ וטעמא דלא הוה מזדקיק מעיקרא משום דחייש לצררי, ודוקא היכא דאין חייב מודה ולא מית בשמתיה, אבל חייב מודה אי נמי שמתוה ומית בשמתיה אפי' מעיקרא נמי הוה מזדקיק, א"כ האי דקאמר ר"נ מכאן ואילך מזדקיקנא על כרחיך בשאין חייב מודה ולא מית בשמתיה קאי, וא"כ אמאי מזדקיק, ולית ליה לר"נ טוענין ליורש. וכי תימא משכחת לה בקובע זמן לחבירו ומית בגו זימניה דאבוהון לא מהימן למטען פרעתי וכדריש לקיש, והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תרויהו עבדין כאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זימניה כדאיתא בפ' השותפין [לעיל ה' ע"ב], והכא אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע קא מיירינן. אלא משכחת להו בכלהו אנפי דמחייב שבועה ואינו יכול להשבע, היכא דקם אבוהון בדינא בהדיה וטען טענה דמחייב עלה שבועה שא"י להשבע דמחייב תשלומין, דאע"ג דאבוהון מיחייב, אי מית מקמי דלחייבוה בי דינא לא מזדקיקינא להו ליתמי דידיה כשהן קטנים עד דגדלי. והוא הדין בכלהי טענאתא דחזי מדינא לחיוביה לנתבע עליה היכא דטעין להי נתבע אדעתא לאיפטורי בגויהי ומקמי דחייבוה בי דינא מית נתבע, אע"ג דאי הוה איתיה לדידיה בחיי לא הוה מהימן למימר פרעתי, ואפי' לאביי ורבא ולרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע דפליגי בקובע זמן לחברו בהא מודו כדאמרי' טעמא בפ' השותפין [שם] דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן, ובפ' שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ז ע"א] נמי אמרינן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, מכלל דבסתמא כל כמא דלא חייבוה בי דינא כלל כיון דסבר דלא מיחייב לא מהימן למימר פרעתי, אפי' הכי לא מזדקיקינא למגבא מיתמי דיליה עד דגדלי, דחיישינן דילמא בתר דנפק מבי דינא אזל שאיל ואמרו ליה דמיחיב ואתפסיה צררי.
והוא הדין היכא דאמרי ליה צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע דתו לא מהימן למימר פרעתי בכי הא לא מזדקיקינן לנכסי דיתמי עד דגדלי. וה"ה לכתובת אשה היכא דלא נקיטא שטר כתובה בידה, בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אליבא דרב אסי דאמר אין נזקקין. ואפי' לר' יוחנן דאמר לכתובת אשה נזקקין, דוקא דנקיטא כתובה בידא, אבל לא נקיטא שטר כתובה בידה לא מזדקיקינן להו עד דגדלי. ובכה"ג הוא דהוה מזדקיק רב נחמן מכאן ואילך דליכא למטען להו ליורשין ולא מידי, דהא אי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, אבל היכא דאבוהון מהימן למטען פרעתי לא שנא גדולים ולא שנא קטנים פטורין דטוענין ליורש. תדע נמי דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי מיירו במלוה על פה בלחוד קא מיירו, מדקא מקשי ליה רב הונא בריה דרב יהושע התם לרבא דאמר משום שובר מהנפרע שלא בפניו אי חייש לשובר התם נמי ליחוש, אלא משום דלא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי אלא במלוה ע"פ ואמטול הכי ליכא לאקשויי עליה מהנפרע שלא בפניו דמיירי במלוה בשטר, ואי איכא לאקשויי מינה לרבא הוא דאיכא לאקשויי דאמר טעמא משום שובר ומדחייש לשובר שמע מינה אפי' במלוה בשטר נמי חייש דאי במלוה ע"פ לא צריך שובר.
והרי אתברר לך דבין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע סבירא להו דבמלוה בשטר נזקקין והאי מלוה דהכא נמי מלוה בשטר הואי, דאשתכח לטעמיהו דהוה יכיל מלוה גופיה למגבא מיתמי, דאי לא הוה יכיל המלוה למגבא בדינא מיתמי לא הוה צריך רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע למימר טעמא דלא גאבי ערב מיניהו, דהשתא מלוה לית ליה ערב אית ליה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וגבי ערב בהא פליגי, דאע"ג דהאי מלוה דפרעיה האי ערב למלוה מלוה בשטר הואי ואי הוה תבע להו המלוה ליתמי הוה גאבי לה מיניהו לטעמייהו דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע כדברירנא לעיל, על כרחיך לא אשתעבד ליה לערב מלוה בשטר. דאפי' ערב היוצא קודם חיתום שטרות וכתיב ביה ופלוני ערב, כי אהני ליה לשעבודי הערב נפשיה למלוה הוא דאהני ליה ולא לשעבודי הלוה נפשיה לערב, דכוליה ענין שעבודיה דשטרא להנאת מלוה בלחוד קאתי וערב ולוה תרויהו נפשיהו למלוה קא אתו, וכיון דפרעיה הערב למלוה איתחיל ליה שעבודא דשטרא לגמרי ואשתכח דדינא דערב בהדי יתמי כמלוה על פה דאמי. מיהו אע"ג דלאו כמלוה בשטר דאמי הני מילי לענין שעבודא, אבל לענין עיקר סהדותא, כיון דמדעתיה דלוה אכתיבה ביה ערבותא בהדין שטר חוב כמאן דקביל בה סהדי מחיים בבי דינא דאמי. דאי לא תימא הכי, בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לימרו טעמא משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אלא לאו, משום דהויא כמלוה ע"פ דקביל בה הלוה סהדי מחיים בבית דין, ואמטול הכי אצטריך רב פפא למימר טעמא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו למפרעיה לערב. דאע"ג דשמעינן ליה לרב פפא דאמר אפילו במלוה ע"פ שעבודא דאוריתא כדאיתא בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב], קסבר רב פפא דהיא גופה משום מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי. ורב הונא בריה דרב יהושע סבר לאו משום מצוה בלחוד קא משתעביד, אלא ממילא הוא דמשתעביד נכסי דלוה למלוה, בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר, ובדין הוא דאי לאו דאיכא למיחש לצררי דינא דגאבי להו לזוזי דערבותא דפרע לוה למלוה מיתמי, אלא הכא היינו טעמא דלא גאבי אימור צררי אתפשיה הלוה לערב בתורת משכון.
והכי נמי מסתברא, דכי חייש רב הונא בריה דרב יהושע הכא לצררי דאתפשיה הלוה לערב הוא דחייש ולאו לצררי דאתפסיה למלוה, דהא ברירנא דהאי מלוה דפרעיה הערב למלוה מלוה בשטר הואי. ובין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע אי הוה תבע להו המלוה ליתמי הוה יכיל למגבא מיניהו בדין, דסבירא להו דבמלוה בשטר נזקקין לנכסי יתומים ואפי' קטנים. הילכך על כרחיך כי חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי גבי ערב הוא דחייש דמלוה ע"פ הוא, אבל גבי מלוה גופיה היכא דנקיט שטרא לא חייש. תדע נמי דהא גבי מעשה דההוא ערבא דגוי משמע דבתרויהו כי חיישינן לצררי דאתפשיה הלוה לערב הוא דחיישינן כדבענן למימר קמן. ובדין הוא דהיכא דאין רגלים לדבר ליכא למיחש לצרארי, דהא כל כמא דלא פרע ליה ערב למלוה לא מיחייב ליה הלוה לערב ולא מידי כי היכי דליחוש דילמא אתפשיה צררי, אלא שאני הכא דיש רגלים לדבר, וכיון דהוה יכיל ערב למדחייה ללוה דקי"ל לא יתבע ערב תחלה וקדים פרעיה בלא דעתא דיתמי, אימור צרארי אתפשיה הלוה לערב, דאי לאו הכי לא הוה קדים פרע ליה למלוה אלא כי דיניה כגון דתבעינהו ליתמי. ונפקא מינה דהיכא דלא פרע ליה ערב למלוה (מקמי דליתבעינהו ליתמי ונפקא מינה דהיכא דלא פרע ליה ערב למלוה) אלא כי דיניה כגון דתבעינהו מלוה מעיקרא ליתמי בשט"ח דנקיט בידיה ולא אשכח נכסי לאבוהון ואזל ואיפרע מן הערב, ובתר הכי אתברר דשבק אבוהון נכסי, מודה רב הונא בריה דרב יהושע דגאבי ערב מיתמי, דאנן סהדי דלא פרעיה לוה לערב, דבשעת מיתה אכתי לא הוה מיחייב ליה מידי כי היכי דלפרעיה, כדמיברר מסוגיא דמעשה דערבא דגוי, דאפי' מאן דחייש לצררי כי חייש משום דקדים ופרעיה למלוה שלא כדין הוא, דאי לא הוה פרע ליה כי דיניה מודה דלא חיישינן לצררי מטעמא דלא הוה רמי חיובא עלויה מחיים.
ואע"ג דשמעינן ליה לרב הונא בריה דרב יהושע גבי הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני [לעיל ה' ע"ב] דעבד כאביי ורבא דאמרי עבד איניש דפרע בגו זימניה, וקי"ל דטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען, התם הוא דשייך טעמא דאמר כי מטי זימניה לא ליטרדן, דהא לא סגיא דלא לימטי זימניה, אבל הכא גבי ערב דאיפשר דפרע ליה לוה למלוה ולעולם לא מטי זימניה דערב למגבא מיניה דלוה, אפי' רב הונא בריה דרב יהושע מודי דלא חיישינן לפרעון ולא לצררי אלא היכא דיש רגלים לדבר. ואמטול הכי אכפל גמרא לאשמועינן דפרעיה ערב למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי. ולית הלכתא בהא (דרב) [כרב] הונא בריה דרב יהושע ולא כרב פפא דסבירא להו דלמלוה בשטר נזקקין, דקי"ל כרבא דחייש לשובר ואפילו במלוה בשטר אין נזקקין, וכל היכא דמלוה לא מצי גאבי כ"ש ערב דלא מצי גאבי, דנהי דגבי ערב ליכא למיחש כיון דאיכא למיחש גבי מלוה אשתכח דחיובא דערב מעיקרא ליתיה. ואע"ג דליתה לדרב הונא בריה דרב יהושע בהא, הא דשאני ליה לסוגיא דגמרא אליביה בין היכא דקדים ערב ופרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו מלוה ליתמי ובין היכא דלא פרעיה (אבל) [אלא] כי דיניה, ילפינן מינה לדינא אחרינא, דאפי' היכא דקימא לן בעלמא דנזקקין לנכסי יתומים, אי איכא ריעותא למיחש לצררי אע"ג דלא אלימא למיחש לה בגדולים אלימא למיחש גבי קטנים, כי טעמיה דרב הונא בריה דר"י גבי ערב, דאע"ג דאי פרעיה כי דיניה סבירא ליה דנזקקין כי קדים ופרעיה שלא כדין חייש לצררי. דכי ליתה לדרב הונא בריה דרב יהושע משום דסבירא לן דאפי' במלוה בשטר אין נזקקין ואשתכח דליתיה לחיובא דערב כלל, מיהו לטעמיה דידיה דס"ל דגבי מלוה בשטר נזקקין כי שאני ליה לסוגיא דגמרא אליביה גבי ערב בין היכא דפרע כי דיניה להיכא דפרע דלאו כי דיניה שפיר שאני ליה. נפקא מינה לההיא דקי"ל דלכתובת אשה נזקקין, וקי"ל נמי דאפי' במקום שכותבין כתובה הוציאה גט ואין עמו כתובה, וה"ה גבי אלמנה בעדי מיתה, אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא עיקר, הני מילי בגדולים אבל בקטנים כיון דאיכא ריעותא דהא מקום שכותבים כתובה הוא ולא נקיטא כתובה בידא, דינא הוא למיחש לצררי ולא גביא מידי עד דגדלי יתמי.
מיהו מסתברא דהנך אנפי כולהו דפרישנא לסברא קמא דר"נ דלא הוה מזדקיק מעיקרא לנכסי דיתמי כולהו הילכתא נינהו. חדא דהא איפסיקא הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים, ומשמע דאליבא דסברא קמא דר"נ איפסיקא, ולא חשו ליה לסברא בתרא, דאי אליבא דסברא בתרא, וכי איפסיקא הילכתא דאין נזקקין דוקא במידי דאי הוה אבוהון קיים הוה יכיל למטען פרעתי, מאי אירייא קטנים אפי' גדולים נמי, דהא קי"ל טוענין ליורש. אלא על כרחיך כי איפסיקא הילכתא דאין נזקקין אפילו היכא דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי איפסיקא, לבד מהיכא דמת בגו זימניה, דכיון דאלמוה רבנן למגבא בלא שבועה שמע מינה ליכא למיחש לצרארי כלל. ואע"ג דמשמע בפ' השותפין [לעיל ה' ע"ב] דהיכא דסבר מי יימר דמחייבין לי רבנן עדיפא טפי מתוך זמנו ואפילו הכי אין נזקקין, ההוא טעמא דאביי ורבא הוא דעדיף להו האי טעמא טפי דלא מתרצא להו מתניתין אלא בהכי ולית הלכתא כותיהו, אבל אליבא דהלכתא פרעתיך בתוך זמני עדיף טפי דגאבי בלא שבועה ואפי' מיתמי. ואמרי' מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע תרויהו סבירא להו דלא מצי ערב למגבא מהני יתמי משום דמלוה ע"פ היא, מאי ביניהו, כלומר מה לי מטעמא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומה לי מטעמא דחיישינן לצררי. ומהדרינן איכא ביניהו כשחייב מודה בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה ולא לערב, א"נ דשמתוה על דלא פרעיה למלוה או לערב ומית בשימותיה, דברירא מילתא דלא אתפשיה צררי לערב, דא"כ לא הוה שביק להו לצרארי גביה ומשהי לה לשמתא דרבנן עלויה אלא משקל הוה שקיל להו מיניה והוה פרע ליה למלוה מיניהו והוו שדו לה לשמתיה. וכל שכן היכא דקדים ערב פרעיה למלוה מחיים ותבעיה ערב ללוה ולא פרעיה ושמתוה ומית בשמותיה דגאבי מיתמי, דאם איתה דפרעיה לערב בעדים הוה פרע ליה והוה שרינן לה לשמתיה. וכל כה"ג (דאיתמר) [דאיתברר] דלא אתפשיה הלוה לערב צרארי איכא ביניהו, לרב פפא דאמר משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אע"ג דאתברר דלא אתפשיה הלוה צררי נמי כיון דעיקר חיובא משום מצוה הוא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו פטורין, לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אימור צרארי אתפשיה הכא כיון דאתברר דלא אתפשיה צרארי חייבין.
וכי תימא ולימא נמי איכא ביניהו דמית בגו זימניה, לרב פפא פטורין דאכתי מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לרב הונא בריה דרב יהושע דלא חייש אלא לצררי חייבין דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה. הא לא קשיא, דאי מהאי טעמא אימא לך דאפי' כה"ג נמי חייש רב הונא בריה דרב יהושע, כאביי ורבא ס"ל דאמרי עביד איניש דפרע בגו זימניה כדאיתא בהדיא בפ' השותפין [לעיל ה' ע"ב], דאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא, ועוד דהא הכא גבי ערב אע"ג דעדיף מקובע זמן לחבירו כדברירנא, כיון דיש רגלים לדבר חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצרארי. אלא אי קשיא הא קשיא, לימא איכא ביניהו דפרעיה ערב למלוה לבתר דתבעינהו ליתמי, לרב פפא פטירי דאכתי מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לרב הונא בריה דר"י חייבין דליכא למיחש לצרארי. לא תיקשי לך, דכי נקיט גמרא אנפי דנפקי מגו טעמיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע קא נקיט, ואלו הדין אנפא דקא מפלגינן ליה לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע בין היכא דקדים ערב ופרעיה למלוה להיכא דלא קדים פרעיה, לאו מידי דנפיק מגו טעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע הוא, דהא רב הונא בריה דרב יהושע לא תאלי טעמיה בהכין, אלא גמרא הוא דאשמעינן גופיה דעובדא היכי הוה כי היכי לברורי טעמיה דרב הונא בריה דר"י כי חייש לצררי משום דיש רגלים לדבר הוא דחייש, מיהו מגו טעמיה לא יכלינן (למדיק) [דאיכא] למידחא הכי, דילמא לעולם אימא לך דאפילו היכא דלא קדים ערב ופרעיה למלוה חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצרריה, ואמטול הכי לא נקיט גמרא אלא הני תרי אנפי דנפקי מגו טעמיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע.
ואי קשיא לך וכיון דקימא לן דהאי עובדא דערבא דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי בדהוה יכיל לדחוייה למלוה לגבי יתמי ולא דחייה עסיקינן, אי הכי כי שמתוה ללוה על דלא פרעיה למלוה ומית בשמותיה אמאי מיחייבי יתמי לשלומי ליה לערב, כיון דהוה יכול לדחוייה למלוה לגבי יתמי ולא דחייה להוי כפורע חובתו של חבירו שלא מדעתו, דקימא לן הניח מעותיו על קרן הצבי. יכלינן לשנויי לך כגון דאמר ליה הלוה מעיקרא לערב ערבני ושלם, דכי קדים ופרעיה למלוה שליחותיה דלוה קא עביד ולאו פורע חובתו שלא מדעתו הוא. מיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך, דהא פשטה דגמרא בסתם ערבא סתמא קאמרינן. ועוד דאי מהאי טעמא אע"ג דאמר ליה ערבני ושלם נמי לא הוה מחייבי יתמי לשלומי ליה מידי. דבשלמא היכא דשלים מחיי לוה ניחא, אלא הכא כיון דכי שלים לאחר מיתת הלוה הוא דשלים כדאמרינן בהדיא דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי, ולא קאמרינן מקמי דלתבעיה ללוה, אשתכח דכי שלים נכסי קמי יתמי הוו רמו להו, ושלם דקאמר ליה לוה מעיקרא ולא כלום הוא, דהא כי שלים לאו מדעתא דמרי הני נכסי דקא בעי לאפרועי מיניהו שלים. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"ב] דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרב אבא ולא כלום הוא. אלא הכא היינו טעמא דכי אמרינן פורע חובתו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי הני מילי בעלמא דלא רמי עליה חיובא למפרעה להאי חובה מחמת הלוה כלל, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דפרע מידי דלא הוה רמי עליה שעבודיה כלל. אבל ערב, דאי לא הוה יכיל המלוה לאפרועי חובו מיניה דלוה או מיתמי דיליה הוה מיחייב הערב למפרעיה, אע"ג דהוה יכיל ערב למדחייה למלוה לגבי לוה או לגבי יתמי דלוה ולא דחייה אלא קדים ופרעיה, לאו כפורע חובתו של חבירו שלא מדעתו דמי, דלא ניחא ליה למשבקיה לשעבודיה דבעל חוב עלויה דלא ליתזיל נכסיה או מחמת מידי אחרינא, וכמאן דפרע על כרחיה דאמי. ומעיקרא כי עייליה לוה לערב בהאי ערבותא אשתעבודי אשתעבד ליה הלוה לערב מחמת ההיא ערבותא, וכל היכא דפרע ליה ערב למלוה הני זוזי דהאי ערבותא ליחייב ליה בגויהו מהשתא, דכיון דעיליה בערבותא ניחא ליה ללוה דליפרעה הערב למלוה ושעבודי שעביד ליה לנפשיה לערב מעיקרא להכי, ולאו פורע חובתו של חברו שלא מדעתו הוא.
שלחו מתם היכא דשמתוה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבין, וכל שכן בשחייב מודה. ואמטול הכי שלחו מתם גבי שמתוה ומית בשמתיה, דזמנין דמשכחת לה אפילו בשאין חייב מודה, כגון דאתא ביומא דמישלם זימניה וטעין פרעתיך בתוך זמני דחייב ואמרי ליה צא תן לו ולא נתן ושמתוה ומית בשמתיה, אי נמי במנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, אי נמי במנה לי בידך והלוה אומר איני יודע ועד אחד מעידו שיש לו, דבתרויהו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע דמשלם. ולרב הונא בריה דרב יהושע אי חייבוה לשלומי ולא שלים ושמתוה ומית בשמתיה אע"ג דאין חייב מודה יתומים חייבין. וכל שכן כשחייב מודה, ואשמעינן קילתא וכל שכן חמירתא. והיינו טעמא דלא אפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע סתמא, משום דקסבר רב הונא בריה דרב יהושע דגבי מלוה בשטר דליכא למיחש לצררי חייבין, ואע"ג דלא אתברר דלא פרע, כדברירנא לעיל דבין לרב פפא דאמר משום מצוה בין לרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי הני מילי במלוה על פה אבל במלוה בשטר תרויהו סבירא להו דניזקקין לנכסי יתומים קטנים, ואע"ג דאין חייב מודה ולא שמתוה, דלא חיישי לשובר, והוא הדין הכא גבי ערב לטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע היכא דלא פרעיה למלוה אלא כי דיניה דגאבי מיתמי. ואלו אנן כרבא קי"ל דפסק הלכתא בערכין [כ"ב ע"ב] דאין נזקקין לנכסי יתומים, ומסתמא כי קא פסיק מטעמא דחיישינן לשובר קא פסיק כי טעמיה, דשמעת מינה דאפילו במלוה בשטר נמי אין נזקקין. ורב אשי נמי חש לה התם, דאמר רב אשי הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקיקינן דהאמר רבא אין נזקקין. וכל היכא דמלוה גופיה לא גאבי כל שכן ערב דלא גאבי. ואמטול הכי לא איפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אלא היכא דשמתוה ומית בשמתיה וכיוצא בו דליכא למיחש לצררי, דכי האי גוונא ודאי מודי רבא דנזקקין אפילו במלוה על פה, וכל שכן בשחייב מודה דאתברר דלא פרע. אבל היכא דלא אתברר דלא פרע אפי' במלוה בשטר אין נזקקין. ורב אסי ורבי יוחנן נמי הכין סבירא להו, מדאמר רבי יוחנן או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. טעמא דשטר שיש בו ריבית, הא לשטר שאין בו רבית אין נזקקין, וכל שכן לרב אשי דאפי' לכתובת אשה נמי קא סבר אין נזקקין.
תדע דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע ורבא כולהו לפרושי טעמא דרב נחמן הוא דאתו דאמר מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, מאי שנא דאפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע מקמי דלדבריה גמרא למימריה דרבא, ליתיה למימריה דרבא מעיקרא והדר לישמעינן הלכתא כמאן. אלא משום דרב הונא בריה דרב יהושע אפליג עליה דרב פפא במלוה על פה היכא דליכא למיחש לצררי, דרב פפא סבר אי קטנים נינהו אין נזקקין, ורב הונא בריה דרב יהושע סבר אפי' קטנים נמי כיון דליכא למיחש לצררי כגון דמית בשמתיה וכל שכן כשחייב מודה נזקקין. ופליגי תרויהו בהדי רבא במלוה בשטר היכא דאין חייב מודה ולא מית בשמתיה, דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סברי דבמלוה בשטר נזקקין ולא חיישינן לשובר, ורבא סבר אין נזקקין דחיישינן לשובר. ואי הוה שביק ליה לפיסקא דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע לבסוף, הוה משמע דהלכתא כוותיה בין במאי דפליג עליה דרב פפא בין במאי דפליג עליה דרבא. ואמטול הכי אפסיקא הלכתא כותיה מקמי דלדבריה לטעמיה דרבא, לאשמעינן דלא איפסיקא הלכתא כותיה (אבל) [אלא] במאי דפליג עליה דרב פפא דהיינו במלוה על פה היכא דאתברר דלא פרע, דבההיא אפילו רבא מודה דנזקקין. וההיא דאמר רבא התם ואם אמר תנו נזקקין, דשמעת מינה טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי אין נזקקין, לא תקשי לך, דכי אמר רבא אם אמר תנו נזקקין לאו כגון דאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו, אלא במתנה גרידתא קאי, כגון מתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה היכא דאמר תנו מנה לפלוני. ואצטריך לפלוגי בין היכא דאמר שדה זה ומנה זה להיכא דאמר שדה סתם ומנה סתם, דאי אמר שדה זו ומנה זה נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס לטעמיה דרבא, ואי אמר שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפיטרופוס דלא ליתיב ליה אלא מן הזבורית, ואלו גבי חייב מודה אע"ג דלא אמר תנו נמי ליכא אנפא לפלוגי דודאי נזקקין ומעמידין אפטרופוס.
ברם צריך את למידע דכולהו הני אנפי דאמרן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאע"ג דאבוהון לא מהימן למימר פרעתי גבי יתמי דידיה כל היכא דלא אתברר דלא פרעיה חיישינן לצררי, דוקא כל כמא דלא גדלי יתמי, דקטן במילי דאבוה לא ידע, ואפשר דלכי גדלי בדקי בתר מילי דאבוהון ומשכחי עדים או ראיה דאתפשיה אבוהון צררי לערב או לבעל חוב גופיה. אבל היכא דגדלי ולא איתו ראיה, לא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי. דאי לא תימא הכי, לימא נמי איכא ביניהו גדולים, לרב פפא דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו גדולים חייבין, לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר חיישינן לצררי אפי' גדולים נמי פטורין דחיישינן לצררי. וכי תימא דילמא כי פליגי היכא דליכא למיחש לצררי פליגי, כגון חייב מודה וכגון שמתוה ומית בשמתיה כדקאמרינן בהדיא, אבל היכא דאיכא למיחש לצררי אפי' רב פפא מודה דאפי' בגדולים נמי לא חיישינן, לא ס"ד, דהא ברירנא דכי פליגי אליבא דרב נחמן פליגי, ורב נחמן כי איירי באנפי דלא הוי מהימן אבוהון למימר פרעתי הוא דאיירי, וכי האי גוונא ליכא למיחש אלא בקטנים, דאי בגדולים הא קיימא לן דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא הוה יכיל אבוהון למטען, וכן הילכתא.
נקיטינן השתא דלא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, אלא או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום חינה כדרבי יוחנן. (וש"מ) [והני מילי] הוא דלא נשאת, דלא תקינו לה רבנן אלא כדי שיהא לה חן ותנשא, אבל נשאת עד שלא גבתה כיון שלא הוצרכה לתקנה זו אין נזקקין לה לנכסי יתומים עד שיגדילו. ואידי ואידי דנקיט תובע שטרא בידיה, אבל לא נקיט שטרא בידיה לא. ואפי' כתובת אשה נמי כי לא נקיטא כתובה בידה לא מזדקקינן לה למגבא מנכסי קטן אלא במקום שאין כותבין כתובה, דגביא עיקר כתובה בעדי מיתה כמה דגביא מגדולים משום חינה. ואי גרושה היא, אפילו מגדולים נמי לא גביא עיקר אלא בגט, ולא גביא תוספת אלא בכתובה, דהא אי הוה איתיה לבעל הוה יכיל למטען פרעתי. ואי מקום שכותבין בו כתובה הוא, אי אלמנה היא לא גביא אלא בכתובה, ואי גרושה היא לא גביא עיקר אלא בגט וכתובה, ולא גביא תוספת אלא בכתובה. ואע"ג דקימא לן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואפילו במקום שכותבין כתובה נמי הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה עיקר כתובתה, ואי אלמנה היא גביא בעדים מיתה, הני מילי ביתומים גדולים, אבל בקטנים כיון דאיכא ריעותא דהא מקום שכותבין כתובה הוא ולא נקיטא כתובה בידה חיישינן לצררי, כדברירנא בשמעתין מסוגיא דגמרא, דשאני ליה גבי ערב אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע בין היכא דפרעיה למלוה כי דיניה להיכא דקדים ופרעיה שלא כדין.
ובשאר מילי דקאמרינן אין נזקקין, הני מילי היכא דמטא זימניה דתובע למגבא מחיים, דכי אין חייב מודה בשעת מיתה ולא שמתוה על דלא פרע, אי נמי דשמתוה ולא מית בשמתיה, אפי' הוי חד אנפא מהנך אנפי דברירנא דלא מהימן אבוהון למטען פרעתי, לא מזדקיקינן להו ליתמי דיליה עד דגדלי. אבל חייב מודה בשעת מיתה, אי נמי דאין חייב מודה ואיחייב בדינא לשלומי ולא שלם ושמתוה ומית בשמתיה, ואפילו במלוה על פה אי נמי בקובע זמן לחבירו ומת בתוך זמנו, היכא דלא שייך טעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון מלוה בשטר וכיוצא בה, יתומים חייבין. והוא דנקיט שטרא בידיה. ודוקא היכא דלא תלי בחיובא אחרינא דמטא זימניה, אבל חיובא דלא מטא זימניה דתלי בחיובא אחרינא דמטא זימניה, כגון ערבא דפרעיה למלוה לאחר מיתת הלוה הלואה דמטא זימניה מחיים אין נזקקין. ואפי' היכא דלא פרעיה אלא לבתר דאודעינהו יתמי ולבתר דתבעינהו המלוה ליתמי אין נזקקין, דכיון דלמלוה אין נזקקין כדרבא כל שכן דלערב אין נזקקין. ודוקא היכא דאין חייב מודה ולא שמתוה ומית בשמתיה, אבל היכא דחייב מודה בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה, אע"ג דלא אמר אי אתפסיה צררי לערב ואי לא, אי נמי אודי דלא אתפסיה מידי לערב, אע"ג דלא אמר אי פרעיה למלוה ואי לא, דכיון דלא מתפיס ליה צררי לערב אלא למפרעיה למלוה אם איתא דאתפשיה צררי לערב לא הוה פסיק ומודה דלא פרעיה למלוה, ואם איתא נמי דפרעיה למלוה לא הוה צריך לאודויי דלא אתפסיה צררי לערב, ואשתכח דכי אודי לחד מיניהו מסתמא כמאן דאודי לתרויהו דמי ומיחייבי יתמי למיפרעיה לערב. אי נמי דשמתוה על דלא פרעיה למלוה ומית בשמתיה נזקקין. וכן היכא דלא מטא זימנא דהלואה מחיים והויא מלוה בשטר נזקקין אף לערב, לבד מערב דגוי דאע"ג דלא מטא זימנא דהלואה מחיים אין נזקקין לערב כדבעינן לברורי לקמן. ואין צריך לומר היכא דאתברר בסהדי דלא פרעיה, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. והוא הדין במצוה מחמת מיתה היכא דאמר תנו מנה לפלוני, ואע"ג דלא אמר שאני חייב לו אלא במתנה בעלמא, לא שנא שדה זו ולא שנא שדה סתם, נזקקין, ומעמידין אפוטרופוס לקבולי סהדותא דסהדי ולמבדק בתרויהו דילמא הדר ביה נותן מהאי מתנתא, אי נמי דאמר בהדה מילתא דמבטלה לה למתנתא. וכן שכן גבי מנה סתם דבעי אפוטרופוס לזבוניה מנכסיהו במנה מן הזיבורית, וגבי שדה סתם נמי למיתב ליה מן הזיבורית. לבר מנמצאת שדה שאינה שלו, כגון דאסהידו ביה באבוהון דגזלה להאי ארעא, אי נמי דאתאי לידיה בתורת שכירות וכיוצא בה, דלא קיימא ליה חזקה בגויה, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, וכיון דלא מחזקינן להו לסהדי בשקרי לא צריך לאוקומי אפטרופוס דקרקע בעליה קיימת ולאו אפוקי מיניהו הוא.
והני מילי במקרקעי דלאו בני גזילה נינהו, אבל במטלטלי, אע"ג דמסהדי סהדי דהני מטלטלי בתורת גזילה קיימת בידא דאבוהון, דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למימר חזרתי ולקחתיה ממנו, דקימא לן גזלן אין לו חזקה, כיון דמית ולא קביל האי סהדותא מחיים לא מקבלינן לה השתא לסהדותא דסהדי עיליהו לאפוקי הני מטלטלי מיניהו, דכיון דמטלטלי בני גזלה נינהו בחזקת גזלן קיימי ואפוקי מיניהו הוא, וכל לאפוקי מיניהו לא מקבלינן עלויהו סהדותא דלא קבלה אבוהון מחיים, דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וכדמברר בריש פרקא דהגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א]. והני מילי בקטנים, אבל היכא דגדלי כל היכא דאבוהון מהימן בשבועה אינהו פטורין בלא שבועה. ואי טעין תובע דאתון ידעיתון משתבעי היסת, ואי לא מחרים סתם על מאן דידע דהאי ממונא דידי הוא אי נמי דאית לי ממונא גבי מורישו, וכפר ביה וענו יורשין אמן. וכל היכא דאבוהון לא מהימן אלא בראיה יתמי נמי לא מהימני אלא בראיה, דלא טענינן להו ליתמי אלא מידי דיכיל אבוהון למטען בלא ראיה, כדברירנא בפרק חזקת הבתים [לעיל נ"ב ע"א] ממעשה דרבא דאפיק זוזא דסרבלא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר משום דלא הוה יכיל אבוהון למטען בהו בלא ראיה. וכן הלכתא.
ברם צריכינן לברורי דכולהו הני דקימא לן דנזקקין לנכסי יתומים לא גאבו אלא בשבועה כעין דאורייתא, לבר מהיכא דמזדקיקינן מטעמא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן או מטעמא דחייב מודה, ואין צריך לומר היכא דאמר תנו. ולבר מהקובע זמן לחברו ומת הלוה בתוך זמנו, דאלימא להו האי חזקה לרבנן אפילו למגבא מיתמי בלא שבועה. אבל כתובה, אע"ג דלא ניתנה ליגבות מחיים לגבי שבועה לאו כמת בתוך זמנו דמי, ובהדיא תנן [כתובות פ"ז ע"א] והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. וממילא שמעת דכל שכן בשאר תביעות דמטא זימניהו למגבא מחיים וטעין בהו נתבע פרעתי ואיחייב מדינא לשלומי, אי מחמת דנקיט תובע שטרא או מחמת מידי אחרינא, דאע"ג דשמתוה ומית בשמתיה לא גאבי תובע מיתמי דיליה אלא בשבועה. אלא היכא דהימניה למגבא מירתיה בתריה בלא שבועה. והוא דאתרמי ביה חד מהנך אנפי דקימא לן בהו נזקקין לנכסי יתומים, אבל הימנותא גרידתא אפילו הימניה עלויהו עליותיה בתריה בתרי סהדי כשר דפסלינהו לכולי עלמא לגבי הני מילי למפסל סהדי דמסהדי אפירעון, אבל היכא דמסהדי סהדי דבטלה מלוה גופיה לההיא נאמנות באנפיהו מהימני, הילכך השתא נמי גבי יתומים קטנים חיישינן לשובר כי האי גוונא דמסהיד דבטלה מלוה גופיה להימנותיה. ולא משכחת נאמנות דמהניא איהי לחודיה לאזדקוקי לנכסי יתמי אלא היכא דהימניה בפירוש למגבא אפי' מיתומים קטנים, דאי הימניה למגבא בלא שבועה גאבי מיניהו בלא שבועה, ואי הימניה למגבא מניהו סתמא לא גאבי אלא בשבועה, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש לשובר דמסהיד דבטלה מלוה להימנותיה דלהכי אהני לאזדקוקי ביה לנכסי יתמי כי היכי דלא ליחוש לשובר דליתיה כלל וכל תנאי שבממון תנאו קיים.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] וכן היה רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו. מאי וכן, דכי היכי דחייש רשב"ג התם להפסידא דקבלן היכא דיש נכסים ללוה, הם הכי נמי חייש להפסידיה דערב היכא דאין נכסים לבעל, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה. וקי"ל כי הא דרשב"ג, חדא דליכא מאן דפליג עליה בהא, ועוד דסוגיין כותיה כדבענן למימר קמן.
[ב"ב קע"ד ע"ב] א"ר הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, וחזר ואמר מנה לפלוני בידי נאמן לגבותו מן ההקדש בלא שבועה, חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. כדבענן למימר קמן. ולא תימא דוקא היכא דאמר הכי בשעת הקדש א"נ בתוך כדי דיבור, אבל היכא דאמר לאחר כדי דבור לא מהימן לאפסודיה להקדש, אלא אפי' אמר הכי לאחר כדי דבור מהימן. דאי בתוך כדי דבור א"נ בשעת הקדש, מאי אירייא דאין אדם עושה קנונייא על הקדש ומה ענין קנוניא בכאן, מכדי האי גברא עד השתא כולהו נכסיה דידיה נינהו ואי בעי מקדיש ואי בעי לא מקדיש, וא"כ כי אמר מנה לפלוני בידי הו"ל כמ"ד חוץ ממנה שאני חייב לפלוני ומה ענין קנוניא בכאן. ועוד מאי איריא הקדש דקאמרי' טעמא דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, אפי' הדיוט כה"ג נמי מהימן. אלא על כרחיך כי אצטריך לאשמועינן גבי הקדש כגון דאמר אחר כדי דבור דאע"ג דגבי הדיוט כה"ג לא מהימן דחיישינן לקנוניא, גבי הקדש מיהת מהימן, דאין אדם עושה קינוניא על הקדש. תדע נמי דגרסי' בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] גבי להקדש ליפרע מנכסי הקדש מאי קמ"ל תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה מה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לשמים, אי מהתם הוה אמינא הני מילי הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש אימא אין אדם עושה קנוניא על הקדש ולגבי בלא שבועה, קמ"ל דגבי הקדש נמי חיישינן לקנוניא. ומתמהינן ואדם עושה קינוניא על הקדש והאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. ופריק הני מילי שכיב מרע ואין אדם חוטא ולא לו, אבל בריא חיישינן. והא התם גבי שבועה דכי חיישינן לקינוניא דבשעת גביה הוא דחיישינן, וההיא שעתא לאחר שעת הקדש היא, ובבריא הוא דחיישינן לקנוניא, אבל בשכיב מרע לא חיישינן כדרב הונא כדבענן למימר קמן.
מתקיף לה ר"נ בר יצחק וכי אדם עושה קינוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אע"ג דאין אדם עושה קינוניא על בניו כיון דלא אמר תנו אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ולאו להודאה גמורה איכוון אלא שלא להחזיק בשבעים ועשירים בעיני בני אדם מפני הגזלנין והחמסנין, הכא נמי גבי הקדש נהי נמי דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כיון דלא אמר תנו נימא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ולאו להודאה גמורה איכוון. דהשתא גבי דרב ושמואל דכי קאמר מנה לפלוני בידי אכתי כוליה ממונא דידיה הוא חיישינן דילמא לאו להודאה גמורה איכוון, הכא גבי דרב הונא דכי קאמר מנה לפלוני בידי ממונא דהקדש הוא לא כל שכן, דקא ס"ד דתרויהי בדלא נקיט שטרא בידיה עסיקינן. וכי תימא מי דמי, בשלמא התם כיון דממונא לבניו הוא דקא שביק ליה, אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אלא הכא גבי הקדש כיון דכוליה ממוניה הוא דאקדיש, מאי נפקא ליה מיניה שלא להשביע את עצמו, אי אית ליה פורתא דהקדש הוי, אי אית ליה טובא דהקדש הוי.
וכי תימא לא קשיא דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו, דכיון דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שדה שוה פרוטה מחול חישינן דילמא אכתי דעתיה עלויה למחליה אפחות משוויו א"נ איכא למימר דדעתיה עילויה דאי קאי ממרעיה הדר ביה. דכיון דאיבעיא לן בפרק מי שמת [לעיל קמ"ח ע"ב] ולא איפשיט על כרחיך מספיקא מצי הדר ביה דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא כדברירנא התם. ואשתכח לכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע את בניו. לא ס"ד, דמכדי לא שנא כותב כל נכסיו דפשיטא לן ולא שנא קדיש כל נכסיו דמיבעיא לן כי משוינן ליה מסתמא כמצוה מחמת מיתה דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה הוא, דאי הוה מסיק אדעתיה דחייש שיורי הוה משייר מידי לנפשיה, וכיון דלא מסיק אדעתיה דחיי אפי' לשיורי מידי לנפשיה לאיתזוני מיניה כ"ש דלא מסיק אדעתיה שלא להשביע את עצמו דלכי קאי לא להוי בחזקת עשיר ולא נמי לאחולי להקדש. אלא מסתברא דהאי שלא להשביע את עצמו דקאמרי' הכא כמה דמאריך במרעיה הוא, דאע"ג דלא מסיק אדעתיה דחיי חייש דילמא מוריך במרעיה וכמה דמוריך במרעיה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו מפני הגזלנין. וא"כ כי אמר מנה לפלוני בידי נמי ליחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי מהימן.
ופרקינן כי קאמר רב הונא, דאע"ג דלא אמר תנו נותנין, היכא דנקיט ההוא פלוני שטרא בידיה ומוכחא מילתא דלאו להשביע את עצמו איכוון אלא לקושטא הוא דאיכוון, ודרב ושמואל דלא נקיט שטרא בידיה, דכמה דלא אמר תנו איכא למיחש דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכוון. וכי תימא במאי אוקימתא לדרב הונא בדנקיט שטרא בידיה, אי הכי מאי אהני ליה למימר מנה לפלוני בידי. נפקא מינה למיתב ליה בלא שבועה, דאי לאו הכי בעי שבועה, דתנן בפ' שבועת הדיינין [ל"ח ע"ב] אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ואמר שמואל להקדש ליפרע מנכסי הקדש. ומדלא שאני לן להאי פירוקא דרב הונא לדרב ושמואל אלא דרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ודרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה, וש"מ דגבי הקדש נמי היכא דלא נקיט שטרא בידיה כי הדר ואמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דומיא דרב ושמואל. תדע מדרמינן לה אהדדי ופרקינן כי קאמר רב הונא היכא דנקיט שטרא בידיה, דש"מ דהיכא דלא נקיט שטרא בידיה אפי' גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כשמעתיהו דרב ושמואל דינינן ליה ואע"ג דמסקנא דהא שמעתא לאו הכין, מחוורתא דדינא אליבא דהלכתא הכי סליק כדבענן לברורי לקמן. וכי תימא מי דאמי, גבי דרב ושמואל דקאמר בשעתא דכולהו נכסי דידיה נינהו, גבי דרב הונא דלבתר דהקדיש כל נכסיו קאמר, כיון דלאפסודיה להקדש קאתי אע"ג דאמר תנו נמי כי לא נקיט מלוה שטרא בידיה לא להימניה. אמרינן גבי מקדיש נמי כיון דאכתי אית ליה זכותא בגויה מטעמא דחילול או מטעמא דחזרה, כמ"ד בשעתא דהוו כולהו נכסי דידיה דמי, דאי משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ליכא למיחש, ואי משום דחיישינן לקינוניא כי היכי דאין אדם עושה קינוניא על בניו כך אין אדם עושה קנוניא על הקדש.
וכי תימא וכיון דברשותיה קימי בין למהדר ביה בין לאחוליה אשוה פרוטה, מאי איריא משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, תפוק לי משום מגו דיכיל למיהדר ביה או לאחוליה אשוה פרוטה. ועוד מאי איריא גבי הקדש דאיכא חזקה, אפי' גבי הדיוט דליכא חזקה נמי להימניה משום מגו. ונפקא מינה לשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר ואמר מנה לפלוני בידי דלהימניה מגו דיכיל למהדר ביה. מידי דהוה אההיא דגרסינן בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל' ע"א] הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם כל שאילו יכול ליטלן דבריו קימין, ואלו הכא לא מהימן ליה רב הונא אלא גבי הקדש דאיכא חזקה אבל גבי הדיוט דליכא חזקה אע"ג דבידו ליתנו למנה לאותו פלוני דנתינתו זו היא חזרתו לא מהימן ליה דחייש לקינוניא. ועוד גבי הקדש גופיה מאי אירייא שכיב מרע, אפי' בריא נמי להימניה מטעמא דחילול, ואלו רב הונא לא קאמר נאמן אלא בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא לא דחייש לקינוניא כדאיתא בהדיא בהך סוגיא דפ' שבועת הדינין. היינו טעמא דלא מהימנינן ליה הכא משום מגו, משום דריע האי מגו מכל מגו דעלמא, דכיון דקי"ל סתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב, מדה"ל למימר בתפקידתיה קמייתא דהיינו שעת הקדש או שעת הקנאה דאקנינהו למקבל מנה לפלוני בידי ולא אמר אלא לאחר זמן איכא למיחש לקינוניא. הילכך גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו דאיכא חזקה דאין אדם חוטא לעשות קנוניא על הקדש לאחרים ולא לו מהימן, אבל היכא דליכא חזקה כגון הכותב להדיוט ואפי' בש"מ אי נמי בבריא ואפי' הקדיש לא מהימן דחיישינן לקנוניא. ולאו דפליג בההוא מנה בהדי ההוא פלוני, דכל היכא דאית ליה זכותא בגויה בחזרה או על ידי חלול לא עביד קנוניא אנפשיה למפלג בהדי אחר, אלא כגון דמתהני ליה מיניה במידי אחרינא דצריך ליה טפי אי בבריא לדידיה ואי בש"מ לבניו.
וכי תימא ומאי שנא מהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתים לך, ואע"ג דריע מגו דיליה דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אמרינן מגו דמגו דאי בעי אמר ליה נאנסו מהימן כי אמר החזרתים לך נמי מהימן כדאיתא בפרק המוכר את הבית [לעיל ע' ע"א]. לא דמיא ריעותא דהכא להך ריעותא דהתם, דאלו התם כיון דזימנין דמהימן ליה איניש לחבריה למפרעיה זוזי אדעתא דמיזל ומייתי ליה שטריה מגו ביתיה לאחר שעה או אדעתא דכתיב ליה תברא ומשקר ביה לא ריע מגו דיליה כולי האי, ואמטול הכי אמרי' מגו, אבל הכא דכיון דקי"ל דסתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומימר הוה אמר ומדלא אמר שמע מינה לא הוה מיחייב ההיא שעתא מידי לההוא פלוני והאי דאמר בתר הכי לקינוניא קא מיכוין. הא לא דמיא אלא לההיא דאמרי' התם [ע' ע"ב] גבי פלוגתא דשטר כיס היוצא על היתומים מר סבר אם איתה דפרעיה מימר הוה אמר ואידך אימור מלאך המות הוא דאנסיה, דשמע מינה לכולי עלמא דכל היכא דברירא מילתא דהוה יכיל למימר ולא אמר חיישינן. ואף הא נמי דכותה. ואמטול הכי לא מהימנינן ליה ולא גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכיוצא בו כגון שהקדיש, מחמת מיתה ואפי' מקצת ואע"ג דלא שייר שיעור לאשתלומי מיניה מנה דאודי לפלוני, דחד טעמא נינהו.
[ב"ב קע"ה ע"א] והדרינן לפרושי שמעתין. דאמרינן מכלל דרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה. כלומר במאי אוקימתא לדרב הונא, בדנקיט המלוה שטרא בידיה, מכלל דרב ושמואל דאמרי אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין בדלא נקיט המלוה שטרא בידיה, ואי דלא נקיט שטרא בידיה כי אמר תנו אליבא דרב ושמואל אמאי נותנין. והא רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וכי תימא שאני הכא דהאמר תנו ולא יהא אלא דיהיב ליה מתנה מדידיה, דילמא שאני מתנה דלאקנויי ליה מדידיה קא מיכוון ולצוואת שכיב מרע קא נחית, אבל הכא דמחמת מנה דאית ליה גביה קאמר תנו לאו כמתנת ש"מ דמיא אלא כהודאה גרידתא דמיא, והודאת שכיב מרע לאו כמתנתו דמיא כדמיברר ממעשה דאיסור ורב מארי בריה, ואע"ג דאמר תנו נמי הויא לה כשאר מלוה על פה דלטעמיהו דרב ושמואל אינה גובה מן היורשין. וכי תימא הא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, ומה לי אמר מחמת מתנה ומה לי מחמת הלואה דאית ליה גביה. ועוד קל וחומר הוא, ומה מתנה דאי בעי יהיב אי בעי לא יהיב מצוה לקיים את דבריו, היכא דפקיד לפרוע חובתו דלא להוי לוה רשע ולא ישלם לא כל שכן. מסתברא דרב ושמואל לית להו מצוה לקיים דברי המת, דהא פלוגתא דתנאי היא בפרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א] ובסוף גמרא דהמביא גט קמא [גיטין י"ד ע"ב], ואיפשר דרב ושמואל ס"ל כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. תדע דהא משכחינן ליה לשמואל בהדיא דלית ליה מצוה לקיים דברי המת מדפסיק הלכתא בפרק מציאת האשה [כתובות שם] גבי המשליש מעות לבתו כר' יוסי דאמר גבי גדולה מן האירוסין הרשות בידה ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, ואיפשר דרב נמי הכין סבירא ליה. ואפי' תימא דרב לית ליה האי סברא, לשמואל מיהת קשיא.
ואסיקנא אלא א"ר נחמן אידי ואידי דרב הונא ודרב ושמואל דנקיט מלוה שטרא בידיה ולא קשיא הא דמקוים והא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. כלומר, הא דרב הונא דאמר נאמן ואע"ג דלא אמר תנו דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה, דכיון דבלאו הכי נמי גבי, וכי אצטריך להודאת לוה למפטריה למלוה משבועת הבא ליפרע מנכסי הקדש בלחוד הוא דאצטריך, נאמן, דאי משום שלא להשביע את עצמו כיון דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה לא צריך. ואי משום קינוניא, אין אדם עושה קינוניא על הקדש כדברירנא לעיל. והא דרב ושמואל בדקא נקיט שטר שאינו מקוים בידיה. ואמטול הכי אם אמר תנו נותנין, דכיון דאמר הלוה תנו קימיה לשטריה, ולאו להשביע את עצמו קא מיכוון, ולקינוניא לא שייך למיחש דאין אדם עושה קינוניא על בניו. ואם לא אמר תנו, אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי לא קימיה לשטריה, מאי טעמא, דכיון דכי לא נקיט שטרא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה קא מיכוון, השתא נמי דנקיט שטרא כיון דלא מיקיים כמאן דליתיה דאמי, והאי דאמר מנה לפלוני בידי שלא להשביע את בניו קא מיכוון ולאו לקיומיה לשטריה. ולא דמי לדרב הונא, דהתם כיון דעיקר ממונא בשטרא דנקיט בידיה הוא דזאכי ביה, וכי אהנייא ליה הודאת לוה למפטריה משבועה בלחוד הוא דאצטריך, מהימן למפטריה משבועה, אבל הכא דעיקר ממונא בהודאת לוה בלחוד הוא דקא זכי ביה, אם אמר תנו דליכא למימר שלא להשביע את בניו קא מיכוון נותנין, ואי לא אין נותנין, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו. ודוקא היכא דלא אמר לה קמי סהדי בתורת הודאה אלא כעין שיחה בעלמא, אבל היכא דאמר לה בתורת הודאה קמי סהדי, אע"ג דלא אמר תנו ולא אמר נמי אתם עדי הודאתו הודאה, דאין אדם משטה בשעת מיתה, כדקא פשיט רבא לקמן. הילכך לרב ושמואל [אי] נקיט שטרא בידיה אע"ג דאינו מקויים אהניא ליה הודאתו לקיומיה לשטריה ולמגבא מן היורשין, ואי לא נקיט שטרא בידיה הויא לה כמלוה ע"פ, ואע"ג דאמר תנו נמי אין נותנין, דלית להו מצוה לקיים דברי המת.
ולית הלכתא בהא כוותיהו, חדא דקי"ל דמלוה על פה היכא דאתברר דלא פרע גובה מן היורשין ואפי' מיתומים קטנים, כדרב הונא בריה דרב יהושע. ועוד דקי"ל מצוה לקיים דברי המת כדאסיקנא בהדיא בסוף פרק מציאת האשה [כתובות שם]. מיהו הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין הילכתא היא, מיהו לא צריך לאוקומה כגון דנקיט שטרא בידיה, דכי אצטריך לאוקומה הכי לטעמייהו דרב ושמואל הוא דאצטריך דסבירא להו דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולית להו נמי מצוה לקיים דברי המת, אבל אליבא דהילכתא אע"ג דלא נקיט שטרא בידיה נמי, אי אמר בתורת הודאת קמי סהדי, לא שנא אמר תנו ולא שנא לא אמר תנו ולא שנא אמר אתם עדי ולא שנא לא אמר אתם עדי, כיון דאמר מנה לפלוני בידי בתורת הודאה העדים כותבין ונותנין וגאבי ליה מן היורשין כדרב הונא בריה דרב יהושע דוקא במצוה מחמת מיתה דלא בעי אתם עדי. ואי לא אמר בתורת הודאה קמי סהדי אלא כעין שיחה בעלמא, ולא אמר נמי דרך השטה ושחוק אלא בדעת נכונה, אי אמר תנו נותנין דמצוה לקיים דברי המת, ואי לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה איכוון. והני מילי בשלא הקדיש את נכסיו. אבל שכיב מרע שהקדיש את נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, אי בתוך כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, כמאן דאמר חוץ דמי ונאמן. ואי לאחר כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, איכא לפלוגי. דאי נקיט ההוא פלוני שטר מקוים בידיה, כי אמר מנה לפלוני בידי אע"ג דלא אמר תנו נאמן למגבא מהקדש שלא בשבועה, דאי לשלא להשביע את עצמו כיון דנקיט שטר מקוים בידיה ליכא למיחש, ואי לקנוניא, חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כדברירנא. ואי לא נקיט ההוא פלניא שטר מקויים בידיה, לא שנא אמר הכי בשעת הקדש אי נמי בתוך כדי דבור ולא שנא לאחר כדי דבור דהקדש, אי אמר תנו נותנין, דלא מבעיא בתוך כדי דבור דאכתי נכסי דידיה נינהו, אלא אפילו לאחר כדי דיבור כיון דמקדיש כל נכסיו הוא ויכיל למהדר ביה דבריו קיימין, ואי לא אמר תנו אע"ג דאמר מנה לפלוני ביד אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וכיון דמהאי חששא הוא אפי' בתוך כדי דבור נמי. [ו]הני מילי היכא דלא אמרה בדרך הודאה ולא נמי דרך השטה אלא כעין שיחה בעלמא בדעת נכונה, אבל אמרה בתורת הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי ולא אמר תנו ולא נקיט שטרא בידיה, אפילו לאחר כדי דבור דהקדש נמי נאמן, מידי דהוה אשכיב מרע דעלמא דלאו מקדיש דקימא לן דלא צריך למימר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא חיישינן לשלא להשביע את בניו, והוא הדין הכא דלא חיישינן דשלא להשביע את עצמו דהא אמרה בדרך הודאה, ולא לקנוניא דהא אין אדם עושה קנוניא על הקדש.
והני מילי במקדיש כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, והוא הדין במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר, אבל סתם מתנת שכיב מרע היכא דשייר, כבריא דמי ולא מהימן, דהא בהדיא אסיקנא בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] דכי אמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש הני מילי בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בריא חיישינן. ומתנת שכיב מרע במקצת כמתנת בריא דמיא, דאכתי סבר דחיי וכי קעביד קנוניא על הקדש לנפשיה קא עביד. ואמטול הכי אפילו נקיט מלוה שטר מקוים וקאמר לוה תנו לא מהימן אלא היכא דאמר בתוך כדי דבור, והוא דאמר תנו, אבל לאחר כדי דבור לא מהימן ולא גאבי מהקדש אלא בשבועה וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקוים דלא גאבי כלל. והני מילי במקדיש, אבל בנותן להדיוט, לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע, לא שנא בכל נכסיו ולא שנא במקצת, כל היכא דאמר בתוך כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה, והוא הדין היכא דלא אקני אלא בקנין, כל זמן שעוסקין באותו ענין מהימן, (דנאמן) [דכמאן] דאמר חוץ דמי ולא בעי תנו. והוא דאמר ליה באנפא דהוי הודאה, בבריא כי דיניה ובשכיב מרע כי דיניה. ואי אמר לבתר כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה ובהקנאה לבתר דסליקו מענינא לענינא, לא מבעיא לבריא וכיוצא בה דאפילו היכא דנקיט שטר מקויים בידיה לא מהימן לאגבוייה בלא שבועה, וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבוייה כלל, דכיון דלא יכיל למהדר ביה מקמא לאו כל כמיניה למימר מנה לפלוני בידי, אלא אפי' בשכיב מרע שכתב כל נכסיו וכיוצא בו דיכיל למהדר ביה אפי' היכא דנקיט שטר מקוים בידיה לאו מהימן לאגבוייה בלא שבועה. וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבייה כלל, דמדהוה ליה למימר מעיקרא ולא אמר חיישינן לקנוניא, תדע דהא אוקימנא לדרב הונא הוא בדנקיט שטר מקויים בידיה, וטעמא דהקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, הא נתן להדיוט דאדם עושה קנוניא על הדיוט לא מהימן כדברירנא לעיל.
[ב"ב ק"כ ע"ב] אמר מר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים כשרה בשלשה הדיוטות. דהא רבי רחמנא כל ישראל ולא סגיא דלית בהו הדיוטות דלא סמיכי. והא ראשי המטות כתיב כדאמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. כלומר אימא לך הפרת נדרים בשלשה הדיוטות סגיא, דגמר משחוטי חוץ דכתיב בהו כל בני ישראל. ודוקא דג(י)מירי הלכות נדרים, דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה רבינו כולהו הוו גמירי מיניה, וכי כתיב ראשי המטות דמשמע מומחין, דוקא ליחיד מומחה, דאי הוה יחיד לא מצי מפר אלא היכא דהוי מומחה סמוך בישיבה.
ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות מפירין אף כאן בשחוטי חוץ דמיירי בקדשים ראשי המטות מפירין למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש. ודלא כב"ש דאמרי הקדש טע(י)ות הקדש.
[ב"ב ק"כ ע"ב] ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טע(י)ות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש הא זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות בעל מפר ואין חכם מפר חכם מתיר ואין בעל מתיר. וכיון דתרויהו צריכי לגופיה ליכא למילף גזרה שוה אלא היכא דאיכא מימרא בחד מיניהו דמפני אפנויי. ומסתברא דב"ה נמי אית להו האי סברא, בין לגבי מליקה בין לגבי הפרת נדרים, ונפקא להו מגופיה דקרא, שלא חייב הכתוב בחוץ אלא בשוחט, וכן גבי הפרת נדרים כי כתיבא הפרה גבי בעל כתיבא, וכי דייקינן התרה גבי ראשי המטות דייקינן ולאו לגבי בעל. ושמעינן מינה על שוחט בחוץ הוא חייב ואינו חייב על המולק. ושמעינן נמי דחכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. נפקא מינה דאי אמר בעל מותר לך, או שאמר חכם מופר לך, לא אמר כלום, והרי הנדר קיים עד שיאמר בעל מופר לך או שיאמר חכם מותר לך. והדין נותן, לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהא קאמר ליה אדעתא דהכי והכי מי נדרת, אי נמי דקאמר הנודר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, וכיון דאשתכח מילתא דלא נדר אדעתיה איגלאי מילתא למפרע דליתיה לנדרא כל עיקר, ואמטול הכי שייך ביה לשון התר, (באדם) [כאדם] שנשאל על חכם על דבר שהוא ספק אסור ואמר לו שהוא מותר, דלאו מהשתא קא שרי ליה נהליה אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא מותר הוה, והאי נמי כי קא מתשיל אשבועתיה וקא שרי לה נהליה (דלויי) [גלויי] מילתא בעלמא הוא דמעיקרא לא איתסר מחמת האי שבועה כלל, דאי לאו הכי לאו כל כמיניה דחכם למישרי ליה, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון הפרה. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא כאדם שמעכב על ידי חברו, כענין שנאמר (ישעיה ח', י') עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון התרה אלא לשון הפרה.
[ב"ב קע"ד ע"ב] משה בר עצארי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דליזיל וליסביה עצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבה כתובתה מאבוה והדר להדורא א"ל רבא והא ידירנה הנאה קתני א"ל אטו כל מאן דמגרש בבי דינא מגרש. ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, כדפרשינן בפ' (מי שמת) [לעיל קל"ז ע"א]. ופרקינן בנו שאני וצורבא מרבנן שאני והא ערב דכתובה הוא וערב דכתובה לא משתעביד. ואסיקנא כל לגבי בריה שעבודי משעביד נפשיה. מיהא שמעינן דהלכתא כרשב"ג דאמר הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה ידירנה הנאה, מדמקשי ליה רבא לאביי ידירנה הנאה קתני. ואפי' גבי ערב לכתובתה דכלתיה, אע"ג דהוי בנו צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא ולא קא יהיב ליה אבוה כדמבעי ליה, כי ידעי בה בי דינא דבאעי לגרושי ואתי מעשה לידיהו מיחייבי לאהדוריה, דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי. דומיא דהאי מעשה (ואע"ג) [דאע"ג] דבנו הוה וצורבא מרבנן הוה קאי מקשי ליה רבא לאביי והא ידירנה הנאה קתני. ושמעינן נמי דבשעת גירושין הוא דמדרינן לה, מדמהדר ליה אביי אטו כל דמגריש בבי דינא מגריש. ומסתברא דאי לא ידעינן בהו בשעת גירושין לא מדרינן ליה בתר הכי מקמי דליסבה, דבשלמא בשעת גירושין מהני לאהדוריה דילמא מימנע ולא מגריש ולא פסיד ערב ולא מידי, אלא לאחר גירושין מאי נפקא מינה, בין הכי ובין הכי הא פסיד ערב. וש"מ דהיכא דהוה ערב ערבא דכלתיה אדם עשיר והוי בריה צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא ולא יהיב ליה אבוה כדבעי ליה, שרי לאסובי עצה דליגרשה לדביתהו ותיזיל תיגבי כתובתה מאבוה והדר להדרה ואין כאן משום רשע ערום. והיינו דמסקינן בה בנו שאני וצורבא מרבנן שאני. וש"מ דאפי' גבי בנו ולאו צורבא מרבנן, א"נ צורבא מרבנן ולאו בנו מאן דמסיב ליה עצה כי האי גונא רשע מיקרי. וכן כל כיוצא בזה. ושמעינן נמי מינה דאע"ג דערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, לגבי בנו משתעבד, דכל לגבי בריה שעבודי משעביד נפשיה כדמסקינן.
[ב"ב קל"ז ע"א] אמר אביי איזה הוא רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג. ושמע מינה דהלכתא כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע לאחרים לא עשה כלום. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך.
[ב"ב קל"ז ע"א] ואסיקנא אלא אחריך נמי אי כמעכשיו דמי ואי לא תנאי היא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל את הדמים השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר (ל)ראשון. במאי קא מיפלגי, ודכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דמעיקרא קני להו ראשון לפירות ושני לגוף ולית ליה לראשון אלא אכילת פירות בלבד, וכיון דמכר את הגוף השני מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דלית ליה לשני זכותא בהני נכסי בחיי ראשון לא בגופא ולא בפירא, הילכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון. והיינו דאמרינן במעשה דנכסי לסבתא [לעיל קכ"ה ע"ב] דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים, כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, נפתח בגדולים, רבי ורשב"ג דאיפליגו ביה הכא, נסתם בקטנים רב הונא ורב ענן, דשמעת מינה דרבי ורשב"ג בכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי קא מיפלגי. הילכך הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן רבי היא דסבר אחריך כמעכשיו דמי, והא דתניא ליורשי ראשון רשב"ג היא דקסבר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. וקיימא לן כרשב"ג. ולא תימא משום דפסק רבי יוחנן הילכתא כוותיה לקמן, דאי משום הא איכא למימר דרבי יוחנן לטעמיה דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף דמי, ומוקים לה לפלוגתא דר' ורשב"ג דכ"ע כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ובקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דר' סבר לאו כקנין הגוף דמי ורשב"ג סבר כקנין הגוף דמי. אלא כי פסקינן הילכתא כרשב"ג משום דאיפסיקא הלכתא בהדיא דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ואביי ורבא נמי תרוייהו הכי סבירא להו, דגרסינן לקמן אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, דאלמא היכא דמכר הוי דינא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי מאי רשע ערום איכא, האי רשע טיפש הוא. ורבא נמי הכי סבירא ליה, דאמר [לעיל קכ"ה ע"ב] מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני, וש"מ דאין לשני אלא מה ששייר לראשון. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"ב] אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, כמאן כי האי תנא דתניא נכסי לך כו', דשמעתא מינה דכרשב"ג סבירא ליה. וגרסינן נמי התם אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן להו בידא דלוקח, דשמעת מינה דאין לאחריך במקום לוקח כלום דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. והני מילי דאי עבד אבל לכתחילה אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, דאפילו זבוני ארעא לפירי נמי לא כדבעינן למימר קמן. אבל אי זבין אפילו לגופא זביניה זביני.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] דאיתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד. דמצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה לאשה. קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד דממונא חסריה. קבלן דכתובה וערב דב"ח פליגי איכא מ"ד אי אית ליה נכסי ללוה בשעת ערבות או בשעת קבלנות משתעבד ואי לא לא משתעבד. ולאו למימרא דכי אית ליה נכסי ללוה סמכא דעתיה דערב דלא מצטריך איהו למפרעיה למלוה וגמר ומשעביד נפשיה, דאדרבא איפכא מסתברא דכל היכא דסמכא דעתיה דלא מיחייב לא גמר ומקני כדאמרי' בסנהדרין [כ"ה ע"א] גבי משחק בקוביא, אלא היינו טעמא דכי אית ליה נכסים ללוה או לבעל בשעת הלואה או בשעת נישואין, בההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא, דהא אע"ג דאית להו נכסים ללוה ולבעל לא קא מהימני להו לדידהו אלא לערב, גמר ומשעביד נפשיה. והא דמיא לההיא דאמרי' בסוף פירקין [קע"ו ע"ב] ערב דבית דין הוא דלא בעי קנין דבההיא הנאה קא מהימני ליה גמר ומשעביד נפשיה. ואי לית ליה נכסי ללוה בעידן הלואה לא משתעבד, דלאו משום הימנותיה קא מהימני ליה טפי, אלא משום דלית ליה נכסי ללוה ולא לבעל, ולית ליה הנאה דהימנותא לערב כי היכי דלגמר ולשעביד נפשיה, ובערבותא גרידתא לא משתעבד אלא בקבלנותא, וגבי כתובה אפי' בקבלנות נמי לא, דמצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה, והאי קבלן כי קביל עליה האי שעבודא למצוה בעלמא הוא דאיכוון כי היכי דלא תמנע מלאינסובי ולא גמר לשעבודי נפשיה. ואע"ג דלית הלכתא הכין אצטריכינן לברורי לטעמא דמאן דמפליג בין אית ליה נכסים ללוה להיכא דאין נכסים ללוה, כי היכי דלא ליתוקם טעמיה באנפא אחרינא ואתו למגמר מיניה דלא כהלכתא. ואיכא מ"ד בין אית ליה בין לית ליה משתעבד. והלכתא בכולהי בין בקבלן דכתובה בין לערב בעל חוב, וא"צ לומר בקבלן בעל חוב, בין אית ליה נכסים ללוה בשעת ערבות וקבלנות ואשתדוף בתר הכי, בין לית ליה משתעביד בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה נכסים ללוה לא משתעבד, מאי טעמא מצוה הוא דעביד ולא מידי חסרה לאשה, ואדרבא זכותא היא לה לאינסובי אפי' שלא ע"י ערב, דיתר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, והאי איתתא היא דהות מסרבא דלא לאינסובי אלא ע"י ערב והאי ערב כי אכוון לאו לשעבודי נפשיה איכוון אלא למעבד מצוה הוא דאיכוון דלא תמנע מלאנסובי, וכיון דלא גמר ושעביד נפשיה לא משתעבד ואע"ג דקנו מיניה. ומתניתין דקתני הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה כו', בקבלן קאי, א"נ לכתובת כלתיה, דכל לגביה בריה שעבודי משעביד נפשיה כדמפרש בגמרא בהדיא במעשה דמשה בר עצארי.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר אלא נוטלן בלא פדיון, דלא מכלל השדה נינהו. ומקשינן עלה ואמאי נקדשו באנפי נפשיהו. ואע"ג דקדישי אגב ארעא, דהא תנן המקדיש את השדה הקדיש את כולו, ואפי' בור וגת ושובך, וכל שכן הני נקעים וסלעים, כי קא מקשינן לענין פדיון קא מקשינן, דקתני אין נמדדין עמה, דכי היכי דקדשי אגב ארעא מיפרקי אגב ארעא ולא בעי פדיון באנפי נפשיהו, כלומר להוי כמאן דאקדשינהו באנפי נפשיהו וליבעו פדיון באנפי נפשיהו. בשלמא סלעים לא קשיא לן דלא חזו לזריעה, וגבי הקדש לפי זרעו כתיב, אלא נקעים קשיא. וכי תימא כיון דלא הוה בית כור לא חשיבי למהוי כמאן דאקדישנהו באנפי נפשיהו, והתניא שדה מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה וחצי סאה בית קב ואפי' בית רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא, גבי הקדש דקתני היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. (אלא) [אבל] בנקעים שאין מלאים מים דבני זריעה נינהו קדשי באנפי נפשיהו ומיפרקי באנפי נפשיהו לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים דלא חזו לזריעה שמע מינה אי הכי אפילו פחותין מעשרה טפחים נמי. ופריק הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו. ומכלל השדה נינהו, ואע"ג דמלאין מים נמי נמדדין עמה. ודוקא בזמן שהיובל נוהג, דכי כתיב קרא בזמן שהיובל [נוהג] כתיב, דכתיב בתריה אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום, והתם [הוא] דמשערינן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוה ליה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה משני היובל. אבל בזמן שאין היובל נוהג הוה ליה כדין בית דפריק ליה בשוויו ומוסיף חומש. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בימי מקדש שני, אבל בזמן הזה, אי קרקע נינהו פריק ליה בארבעה זוזי וממטי להו לים המלח, כי מעשה דההוא גברא דאחרמניהו לנכסיה דמפרש בערכין (ערכין כ"ט, א'), ואי מטלטלין נינהו הא תניא בהדיא בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז י"ג, א') אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות או כלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואי זהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ודיקינן הכא גבי מקח וממכר מאי. מי בעינן מלאין מים או לא אמר רב פפא הכא אע"פ שאין מלאין מים. כיון דעמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. מתקיף לה רבינא והא [דומיא] דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף נקעים דלאו בני זריעה נינהו. ופרקינן כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן, אע"ג דמלאים מים ולאו בני זריעה נינהו דומיא דסלעים נמדדין עמה.
<h2>דף כה:</h2>
[ב"ב ק"ח ע"ב] הרי אמרו אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים, מנה"מ דתניא ונתתם את נחלתו לשארו שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחים יכול יקדום לבן ת"ל הקרוב קרוב קודם. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה, ומוציא אני את האח שכן אין קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה. ליעידה דכתיב (שמות כ"א, ט') ואם לבנו ייעדנה כו', ותניא במכילתא (משפטים ג') לבנו ולא לאחיו. ולשדה אחוזה, במקדיש את שדהו דכתיב (ויקרא כ"ז, כ') ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, ותניא בסיפרא ואיתה בערכין בפרק אין מקדישין לפני היובל (כ"ה, ב') ת"ר ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר, לאחר ולא לבן, אתה אומר ולא לבן או אינו אלא לאח כשהוא אומר לאיש אחר הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר, לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי, אדרבא מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין ייבום.
[ב"ב ק"ח ע"ב] ומה ראית לרבות את הבן לדרשא דהקרוב קרוב קודם ולהוציא את האח, אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו לייבום. ומהדרינן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין ייבום. ותיפוק לי דהכא תרתי, גבי בן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה והכא גבי אח ליכא אלא חדא, שכן קם תחת אחיו לייבום. ומהדרינן משום דשדה אחוזה גופה מהאי טעמא הוא (דקמא) [דקא קיימא] ליה לתנא כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין ייבום. וכיון דשדה אחוזה גופה להאי טעמא צריך, האי טעמא עדיף. ודיקינן ואימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחי האב יכול יקדום לאחי המת ת"ל הקרוב קרוב קודם. ופרקי' אחי האב לא צריכי קרא לאשמועינן שיהא האב קודם להם, דאינהו מכח מאן קאתו מכח אב קאי אב וירתי אינהו. הילכך על כרחיך כי אצטריך קרא לאשמועינן שיהא האב קודם לאחין של מת שהן בניו של אב. ומקשינן והא קראי לאו הכי כתיבי. דהא ירושת האחים כתיבא ברישא. ופרקי' קראי שלא כסדרן כתיבי. דהוה ליה למכתב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, ואם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו. והיינו טעמא דכתבינהו רחמנא שלא כסדרן, לאשמועינן נמי בשאר ירושות הרחוקות יתר מאחי האב דהקרוב קרוב קודם בירושה, דכי היכי דגבי ירושות ראשונות דכתיבי בהדיא קרוב קודם, כי ליכא חד מהנך נמי קרוב קודם. וקרא דשארו לאו בירושת האב בלחוד קאי ולא נמי בשאר קרובים הרחוקים מאחי האב קאי, אלא בכולהו ירושות קאי.
<h2>דף כו:</h2>
[ב"ב ע"ב ע"ב] במאי אוקימתא לבריתא כר"ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר' יהודה [ו]רבי שמעון [ר"מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו ליה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע"ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס"ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש"מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.
<h2>דף כט.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר אלא נוטלן בלא פדיון, דלא מכלל השדה נינהו. ומקשינן עלה ואמאי נקדשו באנפי נפשיהו. ואע"ג דקדישי אגב ארעא, דהא תנן המקדיש את השדה הקדיש את כולו, ואפי' בור וגת ושובך, וכל שכן הני נקעים וסלעים, כי קא מקשינן לענין פדיון קא מקשינן, דקתני אין נמדדין עמה, דכי היכי דקדשי אגב ארעא מיפרקי אגב ארעא ולא בעי פדיון באנפי נפשיהו, כלומר להוי כמאן דאקדשינהו באנפי נפשיהו וליבעו פדיון באנפי נפשיהו. בשלמא סלעים לא קשיא לן דלא חזו לזריעה, וגבי הקדש לפי זרעו כתיב, אלא נקעים קשיא. וכי תימא כיון דלא הוה בית כור לא חשיבי למהוי כמאן דאקדישנהו באנפי נפשיהו, והתניא שדה מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה וחצי סאה בית קב ואפי' בית רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא, גבי הקדש דקתני היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. (אלא) [אבל] בנקעים שאין מלאים מים דבני זריעה נינהו קדשי באנפי נפשיהו ומיפרקי באנפי נפשיהו לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים דלא חזו לזריעה שמע מינה אי הכי אפילו פחותין מעשרה טפחים נמי. ופריק הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו. ומכלל השדה נינהו, ואע"ג דמלאין מים נמי נמדדין עמה. ודוקא בזמן שהיובל נוהג, דכי כתיב קרא בזמן שהיובל [נוהג] כתיב, דכתיב בתריה אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום, והתם [הוא] דמשערינן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוה ליה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה משני היובל. אבל בזמן שאין היובל נוהג הוה ליה כדין בית דפריק ליה בשוויו ומוסיף חומש. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בימי מקדש שני, אבל בזמן הזה, אי קרקע נינהו פריק ליה בארבעה זוזי וממטי להו לים המלח, כי מעשה דההוא גברא דאחרמניהו לנכסיה דמפרש בערכין (ערכין כ"ט, א'), ואי מטלטלין נינהו הא תניא בהדיא בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז י"ג, א') אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות או כלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואי זהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ודיקינן הכא גבי מקח וממכר מאי. מי בעינן מלאין מים או לא אמר רב פפא הכא אע"פ שאין מלאין מים. כיון דעמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. מתקיף לה רבינא והא [דומיא] דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף נקעים דלאו בני זריעה נינהו. ופרקינן כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן, אע"ג דמלאים מים ולאו בני זריעה נינהו דומיא דסלעים נמדדין עמה.
<h2>דף לג:</h2>
[ב"ב כ"ד ע"ב] הרי אמרו מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה מ"ט אמר עולא משום נויי העיר. ודייקינן ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה דאלף אמה הסמוכות לעיר מגרש הן ואין עושין אותן שדה, וממילא שמעת דאין אדם רשאי ליטע בהן כלום ולא לזרען. לא צריכא דאפי' לרבי אלעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הני מילי חוץ לעשרים וחמש אמה, אבל הכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן ולהך לישנא דאמר רבי אלעזר עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה מאי איכא למימר הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא. ושמעינן מיהא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מדמקשינן מינה סתמא דאלמא הכי הלכתא. ואי זהו מגרש ואי זהו שדה, אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב [במדבר ל"ה ד'] ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, ואלפים אמה הסמוכות להן סביב שדות וכרמים דכתיב [שם פס' ה'] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה כו', ותנן בסוטה פרק כשם שהמים בודקין (אותו) [אותה] (כ"ז ע"ב) בו ביום דרש רבי עקיבא ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה כו' אי איפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי איפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ומגרש זה מרעה הוא לבהמות העיר ולרכושם כדכתיב [שם פס' ג'] ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם. ונמצאו לעיר שלשת אלפים אמה סביב, אלף אמה הסמוכות לעיר מגרש ואין עושין אותו שדה, ומאלף אמה ולחוץ עד תשלום שלשת אלפים אמה שדות וכרמים ואין עושין אותן מגרש. ומשלשת אלפים אמה ולחוץ רצו עושין מגרש רצו עושין שדות וכרמים. ושמעינן מיהא דאפילו בחוצה לארץ נמי הכין דינא, דאי ס"ד דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא, מאי דוחקיה לאוקומי מימריה דעולא אליבא דרבי אלעזר לחודיה, לוקמה בח"ל ודברי הכל ולימא הכי, הני מילי בא"י אבל בחוצה לארץ עושין והכא משום נויי העיר לא. אלא מדאיצטריך לאוקומה אליבא דר' אלעזר ש"מ דבין בארץ ישראל בין בח"ל חד דינא הוא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. והנ"מ זרעים, אבל אילנות חוץ לעשרים וחמש אמה עבדינן, דמדרבי אלעזר נשמע לרבנן. ומתני' נמי דיקא מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, מכלל דכי מרחיק כי האי שיעורא עביד, ואמאי, והא אין עושין מגרש שדה, אלא לאו ש"מ הנ"מ זרעים אבל אילנות עבדינן, והכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן. ומנא תימרא דשאני לן בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בתוכו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. אילנות לא משוו ליה שדה, שכן דרך בני אדם ליטע אילנות בחצרותיהן. הכא נמי גבי מגרש אע"ג דאין עושין אותו שדה ה"מ זרעים אבל אילנות עבדינן דאילנות לא משוו ליה שדה.
